עד כה למדנו שעל פי הכלל 'דינא דמלכותא דינא', ישנו תוקף הלכתי לחוקים ולמיסים שהמלכות קובעת. עתה נוסיף, שתוקפם של החוקים והמיסים במדינת ישראל מחייב את ישראל יותר מבשאר המדינות. משום שהממשלה נבחרה על ידי רוב הציבור היהודי, ובנוסף לתוקף של 'מלכות', יש לה גם תוקף של 'חֶבֶר עיר'. 'חבר עיר' או 'טובי העיר', היה השם שנתנו למנהיגים שנבחרו על ידי בני העיר או הקהילה. וכתב הרא"ש בתשובותיו (ו, יט), שכל מה שטובי העיר מסכימים לעשות, בכל תקנות הקהל שמתקנים על יחידים ועל רבים, הכל שריר וקיים גם בלא קניין, וכל דבריהם ככתובים וכמסורים. ואף רשאים בני העיר להעניש ולקנוס את מי שעובר על תקנותיהם (שם כז).
כמה הסברים נאמרו להלכה זו. מדברי המבי"ט (ג, רכח) משמע שהתוקף ההלכתי של תקנות הקהל נובע מהמנהג, שהואיל והציבור נוהג לנהל את ענייניו באופן של בחירת מנהיגים המתקנים תקנות ומטילים מיסים וקנסות, אין אדם פרטי יכול לעבור על מנהגם, וחובתו למלא אחר תקנות הקהל. הסבר נוסף, שבכל ענייני הציבור יש לקהל דין של שותפים, שהרי אם לא יתארגנו יחד בכל הנוגע לענייני הציבור, עלולים כולם להינזק, ולכן בעל כורחם נעשים כל בני העיר וכל בני המדינה שותפים וערבים זה לזה (מהר"ם שיק או"ח לד). ועוד, שיש לציבור זכות של 'חזקה', שכך נהגו מאז ומתמיד, שהקהל מתערב מעט בענייניו של הפרט על ידי הטלת מיסים ומכס לצורכי הציבור. ובכל דבר שיש לציבור חזקה בו, אין היחיד יכול לבטלה. לדוגמה, כאשר שביל עובר בחצרו של יחיד, ובמשך זמן רב עברו בו רבים, נקבעה חזקה לגבי ההליכה בו, ואין בעל החצר יכול למנוע את הרבים מלעבור בשביל שבחצרו (ב"ב יב, א; ק, א). וכן הדין לגבי מיסים, יש חזקה שהציבור נוטל מס מכל יחיד.
לפיכך, גם מטעם זה חובה לשלם מיסים (ציץ אליעזר טז, נ). וכיוון שהמיסים נועדו לתועלת כלל הציבור, המעלים מס עובר באיסור חמור של גזל הציבור כולו.