חכמי הראשונים דייקו במשמעות הכלל 'דינא דמלכותא דינא', שדווקא דין המלכות הוא דין, אבל לא דין המלך. כלומר, אם יקום מלך ויגזור גזירות הנוגדות את ההיגיון והמוסר המקובל, אין לגזירותיו תוקף. כי רק לתקנות וחוקים המקובלים בשאר המלכויות יש תוקף. וכפי שכתב רבי יוסף חביבא (נימוקי יוסף ב"ב נד, ב): "והסכימו כל בעלי הוראה, שמזה שאמרו 'דינא דמלכותא', משמע שלא אמרו אלא בדברים שהם חוקי המלכים, שלכל המלכים יש חוקים ידועים, אבל מה שׁשׂר-אנס נוטל בזרוע, אינו דין". גם הרמב"ן (שם) כתב, שלא אמרו 'דינא דמלכותא דינא' אלא לגבי דינים הידועים בכל המלכויות, שכל המלכים נוהגים כך. וכך כתב הריטב"א (נדרים כח, א), שמה שהגמון אחד עושה לפי שעה, הן על יחיד והן על רבים, או שגוזר גזירה חדשה שלא היתה נהוגה בימי האבות, אין זה דין אלא חמסנות וגזל.
בכלל זה צריך שהחוקים לא יַפלו או יקפחו אדם מסוים או קבוצה. וכבר היו מקרים בתולדות ישראל, שנחקקו חוקים שמפלים באופן בוטה את היהודים לרעה, וגדולי ישראל פסקו שאין לחוקים אלה תוקף של 'דינא דמלכותא'. מפני שהעם קיבל על עצמו את המלכות או את הממשלה על מנת שתמשול בהגינות, כפי שמקובל ונהוג בעולם, ואין לה סמכות לחרוג מכך, ואם חרגה – אין דינה דין (עי' ציץ אליעזר טז, מט).
אולם כל זה דווקא בעוול מובהק, שאי-הצדק שבו נוקב עד תשתית המלוכה או הממשלה. אבל שחיתויות והפליות רגילות, שמצויות כמעט בכל שלטון, אינן מבטלות את הכלל 'דינא דמלכותא דינא'. שאם כל שחיתות היתה מבטלת כלל זה, לא היה מקום בעולם שיחול בו הכלל 'דינא דמלכותא דינא'.