כל רחיצה של תענוג אסורה בתשעה באב, בין במים חמים ובין במים קרים, ואפילו מקצת גופו אסור לרחוץ, ואפילו להושיט אצבע אחת קטנה לתוך מים אסור. אבל מי שנתלכלך בבוץ או צואה או שנטף דם מחוטמו, רשאי לרחוץ את המקום המטונף, מפני שאינו מתכוון לתענוג (שו”ע תקנד, ט). וכן הורים שמחליפים חיתול של ילדם, ירחצו את המקום המלוכלך למרות שתוך כדי כך ירחצו את הידיים. ואם הלכלוך או ריחו הרע אינו יורד במים בלבד, יש להשתמש בסבון.
וכן אשה שמכינה מאכלים לקראת סוף הצום או לילדיה, רשאית לשטוף לשם כך מאכלים וכלים, מפני שאין זו רחיצה של תענוג. ואף שבכל רחיצה להסרת לכלוך יש גם קצת הנאה, כיוון שעיקר הכוונה להסרת לכלוך, אין היא נקראת רחיצה של תענוג.
מי שהזיע מאוד, עד שהוא טרוד וסובל מאוד, רשאי לרחוץ את מקום הזיעה, מפני שאינו מתכוון ברחיצתו לתענוג (מ”ב תריג, ב, שעה”צ ד).
וכן מי שהוא רגיש במיוחד, ודעתו אינה מתיישבת עליו בלא שישטוף את פניו בבוקר, רשאי לשטוף את פניו במים. מי שנצטבר לו אחר השינה לכלוך בזוויות עיניו, והוא רגיל תמיד להסירו במים, רשאי להסירו במים (שו”ע תקנד, יא, מ”ב כב).
אסור לשטוף את הפה בתשעה באב, ומי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה (ועי’ לעיל ז, ה, 6). אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה.
כלה שהיא בתוך שלושים יום מנישואיה, רשאית לרחוץ את פניה ולסוך בגופה את מה שהיא מוכרחה, כדי שלא תתגנה על בעלה (מ”ב תקנד, כט, שעה”צ לח).
מותר ליטול מגבת שיש בה לחות מועטה, ולהעבירה על הפנים הידיים והרגליים, מפני שבלחות מועטה שכזו אין איסור רחיצה. ובתנאי שאין בה ‘טופח על מנת להטפיח’, היינו שאין בה לחות כזו שיכולה ללחלח את היד באופן שתוכל אח”כ ללחלח דבר אחר (רמ”א תקנד, יד; מ”ב כז).
