כפי שלמדנו בפרק הקודם (ה, ד-ו), על פי התורה, הכהנים והלוויים צריכים לעסוק בחינוך, הוראת הלכה ושיטור, ולקבל ערים למגורים ולהתפרנס מתרומות ומעשרות ומשאר מתנות כהנים. כך נהגו עד חורבן בית המקדש הראשון. אולם בימי בית המקדש השני, מכמה סיבות הכהנים והלוויים כבר לא יכלו למלא כראוי את תפקידם המרכזי בחינוך, הוראה ושיטור.
ראשית, לוויים רבים לא עלו לארץ בעת הקמת בית המקדש השני, ולכן לא יכלו למלא את תפקידם כשוטרים (יבמות פו, ב; ראו פנה"ל כשרות ז, ח). שנית, כיוון שרוב ישראל לא ישבו בארץ – מצוות הפרשת תרומות ומעשרות מהתורה בטלה, ורק מדברי חכמים המשיכו לקיימה, והיו שלא הפרישו תרומות ומעשרות, עד שהוצרכו לקבוע תקנות לגבי מצבי ספק (דמאי). שלישית, כיוון שרוב עם ישראל לא עלה לארץ, לא היה בידי ישראל כוח לשוב לחלק את הארץ לכל ישראל לשבטיהם ולייחד ערים ללוויים, וכך הכהנים והלוויים נאלצו להתפרנס כדי לקנות ולהחזיק את נחלתם. רביעית, בימי בית המקדש הראשון, למעלה מתשעים אחוז מהתוצרת הלאומית היתה מחקלאות וממקנה, והתרומות והמעשרות ומתנות הכהונה יכלו לקיים את אנשי התורה והחינוך בישראל. אולם בימי בית המקדש השני, כאשר נוכרים רבים גרו בארץ, אחוז החקלאים פחת במקצת, ובמקומם היו שעסקו בתעשייה, במסחר ובתחומים נוספים. כך נוצר מצב, שגם אם הכהנים והלוויים היו מקבלים ערים למגורים, וכולם היו מפרישים תרומות ומעשרות – לא ברור שהיה בכך די לפרנסת כולם. למרות זאת, רבים המשיכו להפריש תרומות ומעשרות, וכהנים ולוויים רבים למדו תורה והורו הלכה. ואף מורשתם כשומרי משמרת עם הקודש נשמרה, כאשר משפחת החשמונאים הרימה את נס המרד ביוונים והביאה ישועה לישראל. אמנם דווקא מבין הכהנים הגדולים, רבים השתייכו לצדוקים שקנו את הכהונה הגדולה בכסף, ואף היו מתייוונים. ואף מבית חשמונאי, כאשר נטלו לעצמם את המלוכה, רבו המתייוונים (ראו יומא ט, א; לעיל ה, יא; פנה"ל זמנים יא, ד).
כיוון שפרנסת כלל הכהנים והלוויים לא היתה מסודרת כראוי, ורבים מהם נאלצו לעסוק בפרנסות שונות כדי להתקיים, לא היו מספיק כהנים ולוויים כדי למלא כראוי את כל תפקידי החינוך וההוראה. בעיה זו היתה חמורה יותר בקהילות היהודיות הגדולות שחיו בגולה – בבבל, במצרים ובשאר הארצות. ואמנם תיקנו הנביאים והחכמים שיפרישו תרומות ומעשרות גם בבבל, במצרים, בעמון ובמואב (פנה"ל כשרות יב, ה), אולם מסתבר שפחות דקדקו בכך. קל וחומר אחר חורבן בית המקדש השני, כאשר רוב רובו של עם ישראל ירד לגולה (שם יב, יג, 16).
ואזי התעוררה השאלה, כיצד עם ישראל ימשיך לקיים את לימוד התורה. לשלם באופן ישיר למורים ולרבנים שמלמדים את תלמידיהם היה אסור, שכן כעיקרון, אסור לרב שמלמד תורה לקבל על כך שכר, שנאמר (דברים ד, ה): "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'", למדו חכמים (נדרים לז, א): "מה אני בחינם – אף אתם נמי בחינם" (רמב"ם ת"ת א, ט). השאלה אם כן: כיצד מקיימים את התורה בישראל, כאשר הכהנים והלוויים אינם פנויים כראוי כדי למלא את תפקידי החינוך וההוראה?