לדעת הר"ן (נדרים כח, א), הכלל 'דינא דמלכותא דינא' נאמר לגבי מלכות של גויים בחוץ לארץ. מפני שיסוד הכוח של המלכות לחוקק חוקים, מבוסס על כך שהארץ שייכת למלך או למלכות. ולכן אדם שמעוניין להתגורר באותה המלכות, צריך לקבל על עצמו את חוקיה, ואם אינו מוכן לקבלם עליו לחפש מקום אחר. וכן הדין בארצות דמוקרטיות. אבל את ארץ ישראל נתן ה' לעם ישראל, ואין לשום מלכות רשות לגרש יהודי ממנה, הרי שאין למלכות בעלות על האדמה, ולכן אם היהודי לא הסכים לקבל על עצמו את חוקי אותה המלכות, אין להם תוקף לגביו.
אולם רוב הראשונים, וביניהם הרמב"ם, חולקים על פירושו וסוברים שאין הבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ובכל מקום שיש מלכות או ממשלה, דיניה וחוקיה מחייבים. מפני שהכלל 'דינא דמלכותא דינא' נשען על ההסכמה הציבורית למלכות, וכל זמן שהציבור אינו מורד בשלטון, הרי הוא מסכים לקבל על עצמו את החוקים שהוא מחוקק. לפיכך, אין הבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, וגם בארץ ישראל חוקי המלכות או הממשלה מחייבים. וכך נפסק להלכה (שו"ע חו"מ שסט, ו).
אמנם במדינת ישראל, נראה שגם לפי הר"ן חובה על כל יהודי לקיים את החוקים ולשלם את המיסים. מפני שכפי שביאר ה'חתם סופר' (חו"מ מד), רק למלך שגובה מיסים לצורך הנאתו הפרטית ולהחזקת ארמונו, חצרו וכבוד מלכותו, אין חובה לדעתו לשלם בארץ ישראל, הואיל ומגורי היהודים בארץ אינם ברשות המלכות אלא ברשות הבורא. אבל חוקים ומיסים שנועדו למען אזרחי המדינה, כגון לצורכי ביטחון, חינוך, כבישים וכדומה, חייבים לקיים ולשלם. ומי שאינו משלם – עובר על הדין של 'דינא דמלכותא דינא', וגם גוזל את חלקו של הציבור (עי' ציץ אליעזר טז, מט; יחו"ד ה, סד). וזאת בנוסף לנימוק שיובא בהלכה הבאה.