א – חורש

פורסם בקטגוריה פרק יט - מלאכות שבצומח. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

א,א – העושה גומא בשדה – חורש, בבית – בונה

שבת עג, ב: "אמר רב ששת: היתה לו גבשושית ונטלה, בבית – חייב משום בונה, בשדה – חייב משום חורש. אמר רבא: היתה לו גומה וטממה, בבית – חייב משום בונה, בשדה – משום חורש".

כתב באגלי טל חורש ס"ק טז, שבכל קרקע שלו אם הוא חופר עובר באיסור בונה או חורש. שאם היא ראויה לזריעה, הוא מכין מקום לזרע (שבת קג, א). ואם במקום שאינו ראוי לזריעה, הרי שהגומא ראויה להטמין בה חפצים, ועובר משום בונה, וכפי שאמרו בשבת קב, ב: "שכן עני חופר גומה להניח בה מעותיו".

א,ב – כשאין לו תועלת בגומא או בחריץ – מלאכה שאינה צריכה לגופה

אמנם אם אין לו תועלת כלל בגומא, בין במקום הראוי לזריעה ובין במקום הראוי לבנייה, הרי זה בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלדעת חכמים אסורה מדרבנן ולר' יהודה מדאורייתא. ואם הגומא מקלקלת לו, הרי שגם לר' יהודה האיסור מדרבנן בלבד. וכפי שמבואר בשבת קג, ב: "אמר רבי אבא: החופר גומה בשבת ואינו צריך אלא לעפרה – פטור עליה. ואפילו לרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, הני מילי – מתקן, האי – מקלקל הוא".

א,ג – כשהגומא או החריץ מקלקלים האיסור דרבנן

ומכאן שאם המקום מיועד לשביל, והחריץ מזיק לו, עשיית החריץ או הגומא אסורה מדרבנן. ואם הדבר נעשה כלאחר יד (בשינוי) והוא גם מקלקל, כגון שהוא גורר חפץ שבוודאי יעשה חריץ במקום שהחריץ מזיק, הרי שהוא פסיק רישא בתרי דרבנן דלא ניחא ליה, ומותר לכתחילה לרוב ככל הפוסקים (כמבואר לעיל בהרחבות ט, ה, ו).

א,ד – החורש בפסיק רישא בקרקע של חבירו או הפקר

שבת קג, א: "המנכש והמקרסם והמזרד. תנו רבנן: התולש עולשין, והמזרד זרדים, אם לאכילה – כגרוגרת, אם לבהמה – כמלא פי הגדי, אם להיסק – כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע – כל שהן. אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: באגם שנו. אביי אמר: אפילו תימא בשדה דלאו אגם, וכגון דלא קמיכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות! – לא צריכא, דקעביד בארעא דחבריה".

הרי שאם ניכש לצורך עצים בקרקע שלו, גם אם לא התכוון להשביח את הקרקע, עבר בכלשהו באיסור תורה (וכ"כ באגלי טל חורש ס"ק טז). אולם אם ניכש לשם עצים בקרקע של הפקר או של חבירו, אינו עובר באיסור תורה של חורש. וביאר התוס' ('בארעא') מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה (ומשמע שלר' יהודה יהיה הדבר אסור מהתורה). ולדעת הערוך, גם מדרבנן אין בזה איסור חורש, שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה. ולדעת רוב הראשונים, פסיק רישא דלא ניחא ליה אסור מדרבנן (כמבואר שם בהרחבה בתוס' 'לא צריכה').

ונראה שאם הוא מתכוון לחרוש בקרקע הפקר או בקרקע של חבירו, כגון שהוא אוהבו, הרי שגם שם יעבור באיסור תורה של חורש. ואם סתם בעט באדמה של הפקר או של חבירו ועשה חריץ, כיוון שאין בזה מלאכת מחשבת עשה איסור דרבנן בלבד.

א,ה – העושה חריץ במקום שראוי לזריעה אבל החריץ מזיק לו

עשה חריץ בקרקע שראויה לזריעה, אבל החריץ מזיק לו, כגון שאינו טוב לצמחים ששם, או שעשה בור גדול מדי שמזיק להשקייה ואינו מועיל כלל לנטיעה, או שעשה חריץ שגורם למים שבגומא לצאת לאיבוד. נחלקו הפוסקים אם יש בזה איסור חרישה מהתורה. בספר טל אורות (דף ק' ואילך) על פי תוס' פסחים מז, ב, וריטב"א, סובר שבכל אופן כיוון שתיחח הקרקע עבר באיסור תורה. ולעומת זאת, משמע מהרשב"ם בפסחים מז, ב, והמגיד משנה והכסף משנה על הרמב"ם א, יד, שאם החריץ או הגומא נחשבים אצלו כמקלקלים, אינו עובר באיסור תורה. וכן נראה שדעת רוב האחרונים, וכך נראה עיקר. (ועיין במנוחת אהבה ח"ב ב, ח; ותורת המלאכות חורש עמוד ח).

פורסם בקטגוריה פרק יט - מלאכות שבצומח. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן