ב – גרירת חפצים והסעת עגלה

פורסם בקטגוריה פרק יט - מלאכות שבצומח. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ב,א – איסור גרירה כאשר יש ודאות שייעשה חריץ

אם הגרירה בוודאי תעשה חריץ במקום הראוי לזריעה – האיסור משום 'חורש'. ואם בחצר או בתוך סוכה או אוהל, במקום שאינו ראוי לזריעה, האיסור משום 'בונה' (שאפשר מתוך החריץ לעשות יסוד). ולגרור דבר כבד מאוד על גבי חצר מרוצפת, אסור שמא יגררנו על גבי קרקע (מ"ב שלז, ד). אבל בבית מרוצף מותר, הואיל וכל הבתים מרוצפים (שעה"צ שלז, ב), ואפשר שאם הריצוף נמשך מהבית מותר, כמובא לעניין טאטוא בשש"כ כג, הערה י.

ב,ב – בגדרי איסור פסיק רישא בהקשר לגרירת רהיטים

בהרבה מקרים גרירת רהיט שבוודאי תיצור חריץ בקרקע היא 'פסיק רישא' דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, ובזה לדעת הרבה פוסקים מותר (עיין לעיל ט, ה, ו). שכן יש בזה שני צירופים להיתר: האחד, שבפסיק רישא דלא ניחא ליה דעת הערוך להתיר. השני, שבפסיק רישא באיסור דרבנן דעת תה"ד, המאירי וההשלמה להתיר. ואפשר שגם החולקים על הערוך, כאשר מדובר באיסור דרבנן יודו לו (ע' בשעה"צ שכא, סח, ומנו"א ח"ב א, ז, והערות 23, 25). ואם כן לעניין גרירה, כיוון שזו חרישה שנעשית כלאחר יד (שינוי), היינו שלא בכלי המיועד לחרישה, הרי שזה פסיק רישא בדרבנן. ואם היא נעשית בחצרו במקום שהוא אינו מעוניין לחרוש או בשדה של חבירו, הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן. אמנם יתכן שיש להחמיר בזה, שכן למדנו בשבת כט, ב, שחכמים גזרו שלא לגרור רהיטים כבדים שוודאי יגרמו לחריץ גם במקום מרוצף, שמא יבואו לטעות ולגרור במקום שאינו מרוצף (כאשר יש בעיר בתים לא מרוצפים, שעה"צ שלז, ב), ואם כן אפשר לומר שגזרו שלא לגרור רהיט כבד במקום שאינו מעוניין בו שמא יגרור במקום שראוי לזריעה. עוד עיין בשעה"צ שלז, י, שלכתחילה גם בפסיק רישא דלא ניחא בדרבנן יש להחמיר. אמנם לצורך גדול או לצורך מצווה אפשר להקל בזה, וכפי שכתב במנו"א ח"ב ב, ט, 32. ואם הגרירה מתבצעת במקום שהחריץ מזיק לו, הרי הוא מקלקל, ולמדנו לעיל (יט, א, ה), שלדעת רבים גם במקום הראוי לזריעה אם מבחינתו החריץ מקלקל, האיסור דרבנן. ואם כן הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן, ובזה לרוב ככל הפוסקים מותר.

ב,ג – ההיתר להטות עגלה על קרקע

במשנה ביצה כג, ב: "עגלה של קטן… ונטלת בשבת ואינה נגררת אלא על גבי כלים. ר' יהודה אומר: כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת". ובגמרא מבואר ששתי הדעות אליבא דר' יהודה האוסר לגרור מיטה, כסא וספסל, אלא שלדעה השנייה, כיוון שהעגלה כובשת אין חשש חורש. ע"כ. וק"ו שלר' שמעון מותר להסיע עגלה בשבת.

ונראה מהגמרא שגם להטותה מותר, ואף שלכאורה יש חשש שבהטייה הקרקע תתהפך ולא רק תכבש, כפי הנראה ר' יהודה סובר שגם בהטייה העגלה כובשת ולא חורשת. ואף אם לא נקבל דבריו בוודאות, מ"מ ברור שלכל הפחות יש ספק אם העגלה תחרוש בהטייה, ואזי לר' שמעון הוא דבר שאינו מתכוון ומותר. וכ"כ בשש"כ כח, מח.

ואף במקום שברור בוודאות שבהטית העגלה שתיעשה פעולה של חרישה, יש מקום להתיר, משום שהוא 'פסיק רישא' דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, שלדעת רוה"פ מותר (לעיל ט, ה, ו). שכן עשיית החריץ נעשית בשינוי ולא כדרך חרישה בכלי החרישה. וכ"כ ביחו"ד ב, נב. ואם החריץ נעשה במקום המיועד להליכה ולא לזריעה, אפשר שהוא גם מקלקל, ואז הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן, שמוסכם להקל בו. וכ"כ בשש"כ כח, הערה קג.

ועיין עוד לעיל בהרחבות טו, ב, ה-ז, בעניין משחק גולות במקום מרוצף שמחוץ לבית, ובעניין אם מותר לשבת על כסא בגינה, כשרגליו יעשו גומא. ולעניין צידוד השולחן והכסא בסוכה.

פורסם בקטגוריה פרק יט - מלאכות שבצומח. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן