ד,א – תרופה לחולה לצורך מצווה
כתב במנח"י א, קח, שמותר לחולה לקחת תרופה כדי לקיים מצווה, כגון תרופה לחולה לב כדי ללכת לבית הכנסת לתפילה. ומקורו בדברי רדב"ז (סי' אלף ס"ח, ח"ג תרמ), ששבות של שחיקת סממנין קל מאמירה לגוי באיסור דרבנן, כלומר קל מאיסור 'שבות דשבות'. ואם התירו 'שבות דשבות' לצורך מצווה, יש להתיר גם שבות של שחיקת סממנין לצורך מצווה. הובא בארח"ש כ, קלו, כדעת יש אומרים.
ובהערה 3 הזכרתי את דעת הרדב"ז ודעימיה, ושלדעתם גם במצב של צער מותר ליטול תרופות. אלא שלדעת רוה"פ אין להקל בזה. וכפי שכתב בשש"כ לד, ב-ג, שהתיר תרופות רק לחולה שנפל למשכב. ואפילו לחולה זה יש מחמירים, כפי שכתב בבאו"ה שכח, לז, שלדעת כמה ראשונים גם חולה רגיל אסור בתרופות. ונתקבל להלכה, שלצורך חולה מתירים תרופות, אבל לא לצורך מצטער, וממילא גם לא לצורך מצווה, ושלא כדברי המנח"י.
אלא שכפי שכתבתי בהלכה ה' ובהרחבה הבאה, בתרופות של ימינו יש עוד צד להקל, ולכן מותר ליטלן לצורך מצווה כשם שמותר למצטער.
ד,ב – תבלינים לחולה סכרת
כתב בארח"ש כ, קכט, בשם ריש"א, שמותר לחולה סכרת, שהוא חולה במקצת, לאכול תבלינים שמורידים את רמת הסוכר בדמם, כי הם תבלינים שגם בריאים אוכלים. שם בהקדמה קכז-קל, התבאר כלל דין זה.
ד,ג – סיכה בשמן כאשר המגמה להסרת מיחוש
משנה שבת קיא, א: "החושש במתניו לא יסוך בהן יין וחומץ (שאין אדם סך אותן אלא לרפואה). אבל סך הוא את השמן (כי גם בני אדם בריאים דרכם לסוך בו), ולא שמן ורד (שהואיל ודמיו יקרים ואינו מצוי מוכח שכוונתו לרפואה). אבל בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהם שכן דרכן לסוך בחול (להנאה)". ובגמ' שם קיא, ב מובא שבמקומו של רב היה מצוי שמן ורד, והיו רגילים לסוך בו להנאה, ולכן מותר היה שם לכל אדם לסוך בשמן ורד על גבי מכתו. וכך הוא הכלל המבואר בסימן שכח, שאסור למי שיש מיחוש לשתות לרפואה מאכל ומשקה שאינם של בריאים גזירה משום שחיקת סממנין, אבל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים, מותר לאכול ולשתות לרפואה, ובלבד שלא יהיה ניכר שמתכוון לרפואה.
וכ"כ שו"ע שכז, א: "החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ אבל סך הוא שמן לבדו (אע"פ שסך רק את מכתו), אבל לא בשמן ורד משום דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד. ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפילו בלא רפואה, מותר".
וכתב הב"י: "נראה לי כיון שבזה"ז אין אנו רגילים לסוך בשום שמן כשאנו בריאים, אסור לסוך שום שמן על גבי המכה בשבת דודאי מוכחא מילתא דלרפואה עביד". וכיוצא בזה כתב הרמ"א שכז, א: "ובמקום שאין נוהגים לסוך בשמן כי אם לרפואה, בכל שמן אסור". ובמ"ב ד, כתב עפ"י האחרונים, ש'במדינותינו' אסור לסוך בשמן על מכה. וכ"כ שש"כ (לד, יג), ילקוט יוסף (שכז, ג), אול"צ (ב, לה, ז), מנו"א (א, כא, פא), וארח"ש (ב, כ, קצד). וכתבו לאסור למרוח שמן על שפתיים וידיים סדוקות.
אולם נראה שכיום רגילים לסוך את הגוף בשמן, וממילא מותר לסוך אותו גם על מכה, כי אין מוכח שעושה זאת לרפואה. ונלענ"ד שגם כאשר רגילים למרוח משחה, מותר בשבת לסוך בשמן, כי האיסור למרוח משחה בשבת הוא רק מפני מלאכת ממרח, ולכן בשבת התחליף למשחה הוא שמן. וכיוון שרגילים להשתמש בשבת בשמן לתענוג, ממילא מותר לסוכו על המכה, כי אינו ניכר שעושה זאת לרפואה.
ולמד בספר שבת בשבתו (שכז, א) מהגמ' בשבת סב, א, שנשים ואנשים נחשבים כשתי קבוצות נפרדות לגמרי, ואם דרך נשים בלבד לסוך בשמן להנאה ואין דרך אנשים בכך, מותר לנשים לסוך בו גם לרפואה אבל לאנשים אסור.
ובשו"ת מטה לוי (ב, כא), וחוט שני (שכח, לו), כתבו שמותר לסוך תינוקות בשמן אפילו לרפואה, משום שהדרך לסוכן גם שלא רפואה. ומ"מ מוכח מהמשנה והשו"ע לעיל שההיתר לסוכן בשבת הוא דווקא באותו שמן שסכין בו דרך בריאות ותענוג, אבל בשמן שעומד רק לרפואה אסור. וכתב בשבת בשבתו שגם אם שני השמנים שווים במראיהם – אסור, ואין אומרים שלא ניכר להרואה שעושה כן לרפואה.
ד,ד – שמן על ידיים ושפתיים יבשות וסדוקות
נחלקו הפוסקים אם מותר לשים שמן על ידיים ושפתיים יבשות שטרם נסדקו. לדעת שש"כ לד, יג, ואול"צ (ב, לה, ז), אסור, משום שגם יובש הוא בגדר מכה והסיכה עליו היא רפואה. ובשו"ת אדני פז ע"ד, התיר למרוח שמן על ידיים או שפתיים יבשות שאינם סדוקות, משום שמריחה על יובש אינה בגדר רפואה אלא תענוג. וארח"ש (כ, קצד) התיר לסוך שמן כדי למנוע יובש או כדי להקל על יובש קל משום שזה כסיכה לתענוג, אולם לגבי יובש שגורם צער נשאר בצ"ע, שאולי הוא בגדר מיחוש שיש בו גזירת שחיקת סממנין.
כתב בחוט שני (ח"ד, שכח, מח) שמותר לאדם שיש לו שפתיים יבשות לאכול לחם ומרגרינה ולשפשף שפתיו זה בזה כדי למרוח את השמן על שפתיו, משום שזה בכלל דרך אכילה, שכך עושים כאשר המאכל טעים וערב ולא ניכר שזה לרפואה.
ונלענ"ד שלמעשה גם על ידיים סדוקות וגם על שפתיים סדוקות מותר לסוך שמן שרגילים לסוכו לתענוג, שכן כיום המנהג רווח למרוח קרם על הידיים וואזלין על השפתיים כדי לרכך אותן, וכאשר אין קרם או משחה, משתמשים בשמן, ואין זה נראה כפעולה רפואית. ורק במקום שלעולם אין שמים שמן על הידיים או השפתיים, יהיה אסור להניחו על ידיים ושפתיים סדוקות, כי ניכר שהוא עושה זאת לרפואה.
ד,ה – עירוב תרופה בתוך משקה
כתב בשש"כ לד, ה, והערה כז, עפ"י רשז"א, שההיתר לערב תרופה בתוך משקה לפני שבת, הוא רק כאשר אין רגילים לערב תרופה זו בתוך המשקה, שאז יש בצורת נטילת התרופה שינוי, ואין חשש שיבוא לשחוק סממנים.
ד,ו – אטמי אזניים
כתב ארח"ש ח, לד, שאסור להשתמש בשבת באטמי אזניים מסליקון שצורתם נשארת עליה גם לאחר הוצאתם מהאוזן, משום מתקן מנא, ומשום ממרח. ובהערה שם מג, כתוב שההיתר בשש"כ בשם רשז"א הוא באטמים מספוג שאינם מקבלים צורה קבועה. וצ"ע, מפני שאין זו צורה קבועה באמת, כי פעמים רבות צורתם משתנה בעת ההוצאה וההכנסה, ויש לקבעם שוב.
