יד,א – המתירים בספק סכנה או ספק אם יחלל שבת
כאשר לא ברור שהרופא יחלל שבת, או שברור שיחלל שבת אבל יתכן והחולה מסוכן. רבים כתבו להתיר. וכ"כ בשו"ת יד יצחק ג, צה (הובא בשש"כ מ, הערה לב), וצירף לכך כמה סברות: א) לדעת הש"ך אין במומר ישראל איסור של מסייע ידי עוברי עבירה, וממילא אין החולה עובר אפילו על איסור דרבנן של לפני עיוור (אמנם לרוה"פ גם בזה עובר באיסור, וכ"כ פ"ת יו"ד קנא ג, בשם חוות יאיר). ב) החולה לא יודע בוודאות שאין בחוליו סכנה, ופעמים רבות מתברר אצל הרופא שיש במחלה סכנה, ואם כן החולה הולך בהיתר אל הרופא. ג) אם החשש הוא רק שיכתוב, אזי יש לצרף בשעת הדחק את דעת הסוברים שאין איסור דאורייתא בכתב שאינו אשורי (אמנם לרוב ככל הפוסקים בכל השפות האיסור מהתורה, וכפי שכתב בבאו"ה שו, יא, 'בכתב שלהם').
וכ"כ להתיר בשו"ת ברכת משה סימן כא (לרב ירשולימסקי), שאין כאן לפני עיוור, כי החולה רק דורש עצת הרופא על מצב בריאותו אבל לא עושה שום מעשה לגרום לחילול שבת, רק הרופא בעצמו עושה את האיסור. אבל סיים שהמחמיר תע"ב. וגם בשו"ת בנין דוד מב, התיר מטעם שאולי יש בחולי סכנה. אבל סייג שאם הרופא כבר הודיע לו שאין לו סכנה, צריך לבקש מהרופא שלא יחלל שבת עבורו (והובא בשש"כ שם). ונראה לסיכום מדעתם, שכאשר ברור שאין סכנה בחולי, וגם ברור שהרופא עומד לחלל שבת באיסור תורה, אסור לשתף עמו פעולה.
יד,ב – המחמירים
יש מחמירים שסוברים שגם כאשר רוב הסיכויים שהרופא יחלל שבת בעטיו, אסור ללכת להתרפא ממנו. כ"כ בשו"ת זבחי צדק ח"ב או"ח יט, לרופא. ודחה את סברת הטוענים שאין כאן אלא גרמא, שהרי כתבו כמה ראשונים שאסור להלוות מעות לגויים לצורך בניין ע"ז, ואע"פ שהמעות עצמם אינם האיסור אלא רק גורמים לאיסור, מ"מ עובר משום לפני עיוור. ואין לסמוך על דעת היחיד, שאין איסור כתיבה בכתב שאינו אשורי. וכך כתב תלמידו, בעל בא"ח בספרו רב ברכות מערכת ל, ג. וכן כתב למעשה ביסודי ישורון ח"ד דף רנח, שבפועל, הואיל ובדרך כלל הרופאים מחללים שבת באיסורים דאורייתא, אסור לחולה שאין בו סכנה ללכת לרופא חילוני.
יד,ג – ההיתר ללכת לרופא תורן לדעת רשז"א
מנגד לדעת רשז"א (שש"כ מ, הערה לב), אם הוא הולך לרופא שמחויב לרפא אותו מטעם קופת חולים, אין על החולה אחריות לדאוג שהרופא לא יעבור בחינם על איסורי תורה. וכמו שאם הלווה מאיים על המלווה שאם יתבע את כספו, יקלל אותו ויגדף שם שמים וישבע לשקר, אין על המלווה איסור לתבוע אותו לדין, כך מותר לחולה לדרוש את הטיפול המגיע לו, והאחריות לחילול שבת על העבריין המחלל. ועל מקרה זה אמרו "הלעיטהו לרשע". וכמו כן מותר להתקין בבית פעמון אזעקה, שאם גנב יתפרץ, הפעמון יצלצל והאורות ידלקו. וכ"כ למעשה בשש"כ מ, י, שיש להעדיף רופא דתי, אבל אם החילוני מומחה יותר, וק"ו כאשר אין רופא דתי, מותר ללכת לרופא החילוני גם כאשר הוא יודע שהלה ידליק אור וירשום דברים. אמנם כתב שחובה עליו להשתדל להניא את הרופא מכך.
ובהלכות שבת בשבת ח"ב עמ' תקמד-תקמה, חלק על רשז"א וסבר שאף שאין כאן 'לפני עיוור', כי לא אמר לו לחטוא עבורו, מ"מ אסור משום מסייע לדבר עבירה, שעל ידו נעשה החילול שבת. ולא שייך לומר 'הלעיטהו לרשע' כפי שאמרו על גנב, כי כאן מדובר ברופא שמתכוון לטובתו. וכתב שכך דעת הרב אלישיב.
יד,ד – הנראה למעשה
ונראה למעשה, שכאשר אין אפשרות ללכת לרופא דתי מותר ללכת לרופא חילוני, ובתנאי שיבקש ממנו שלא יחלל שבת באיסורים דאורייתא עבורו. ואם ברור לגמרי שהוא מתכוון לחלל שבת, נכון שלא ללכת אליו, ואם הלך, אסור להמשיך לשתף עמו פעולה. כי אף שיש בזה רק איסור 'מסייע' שהוא דרבנן לרוה"פ, ולצורך חולה מותר לעבור על איסור דרבנן. מ"מ כיוון שהאיסור דאורייתא נעשה בעטיו, חובה עליו להוכיח את הרופא, ואף שברור שהרופא לא ישמע מפני שבבחירתו להיות חילוני פרק עול המצוות, ולכן אנו פטורים מלהוכיח אותו (כמבואר בבאו"ה תרח, ב, 'אבל'). מכל מקום עדיין אנו מחויבים מצד מצוות ההוכחה שמהתורה שלא לשתף עמו פעולה בחילול שבת שלו, והחולה שאומר לו את שמו כדי שיכתוב, או שפותח את לועו כדי שידליק את האור ויבדוק אותו, נחשב כמי שמבטל בידיים את מצוות ההוכחה דאורייתא. ובשעת הדחק, כאשר הטיפול נחוץ לו מאוד, אפשר לסמוך על המקילים.
