הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

י – עד היכן מועילה ברכת 'המוציא'

י,א – דין המחליט לסיים סעודתו – הרחבת הערה 11

למדנו שחוששים לדעת תר"י ור"ן, שאם אחר שהחליט לסיים את סעודתו נמלך להמשיך, אינו מברך, וגם אם ירצה אגב אכילתו זו לשתות, לפי תר"י לא יברך על השתייה, שהשתייה נגררת אחר האכילה, וכמו שהוא עשוי להימלך בעניין האכילה כך הוא עשוי להימלך גם לגבי השתייה שעימה (ט"ז, מ"ב ח). אמנם לכתחילה לא ימשיך לאכול ולשתות, כדי שלא יימצא שהוא אוכל בלא ברכה לרמב"ם ורוה"פ.

ולכאורה אפשר היה לדקדק ולומר, כי אם רק ימלך לשתות בלא לאכול, רשאי לכתחילה לעשות כן, שגם לתר"י עליו לברך. אולם נראה, שעפ"י סברת תר"י, יש לומר שכיום אין הבדל בין אוכל לשתייה, כי כמו שבאכילה הוא עשוי לחזור בו כך גם בשתייה (וגם כאשר מדובר במשקה משכר). וכיוצא בזה כתב הט"ז קעט, ב, שאם שותה משקה מפני טעמו, דינו כמו אוכל שלתר"י אין לברך עליו. בנוסף לכך, יש סוברים (ע' 'וזאת הברכה' ע' 189), שבזמן הזה אין גמירות דעת שתיחשב להיסח דעת, כיוון שרגילים להימלך ולשנות את הדעה תדיר, ורק אם היה מוכרח להפסיק סעודתו, כגון שממתינה לו מונית בחוץ, או שבירך ברכה אחרונה, נחשב כמי שגמר בדעתו באמת שלא לאכול עוד. ואף אם לא נקבל את דבריהם בפירוש דעת הרמב"ם, מ"מ נראה שכך הדין לתר"י.

י,ב – אימתי שינה נחשבת הפסק

לח"א מד, ה, נשמ"א א, מ"ב קעח, מח, שינת קבע מהווה הפסק, ומשמע שאפילו ישן מעט, כל שהלך לישון במיטתו, נחשב קבע. וכ"כ הגר"ש קלוגר בשנות חיים סימנים א' וע'. ובדעת תורה קעח, ז, כתב, שאפילו ישן על השולחן שינה ממש, שאינו שומע מה קורה סביבו, הוי הפסק. וכתב בשערי ברכה ג, הערה קלו, בשם הרב שיינברג, שעיקר החילוק הוא כדברי המ"ב בין התכוון לישון או נמנם לאונסו, אמנם גם אם הלך למיטתו וישן מעט בלבד, עדיין הוא כנמנום.

בשבט הקהתי ד, נו, כתב, שאם הניח מקצת חברים, גם שינת קבע אינה הפסק, אמנם נט"י צריך. וצ"ע בזה. עוד צ"ע אם הוריד ראשו על זרועו וישן על השולחן שעה, האם זה נמנום או כקבע. ונראה שלרוב האנשים שאינם ישנים היטב על זרועם, הוי נמנום.

י,ג – אם הבעל הולך אחר אשתו

לכאורה נחלקו הפוסקים – אם הבעל הולך אחר דעת אשתו, כאורח לגבי בעל הבית. למהרש"ם בדעת תורה, אין בעל הבית הולך אחר דעת אשתו, ולערוה"ש קעט, ו, הבעל הולך אחר דעת אשתו. ועיין בשערי הברכה יג, הערה עה. ונראה שאין כאן מחלוקת והדין תלוי במנהג הבית, ובמשפחה שהאשה מנהלת לבד את המטבח וסדרי הארוחות, היא אכן קובעת את סיום הסעודה, וכשגם לבעל יש עמדה בסדרי הסעודה, הרי שהוא אינו הולך אחר דעת אשתו.

כאשר יש בסעודה אדם גדול, שאם יורה להמשיך לאכול, ימשיכו לאכול. הרי שגם אם החליטו להפסיק, וגם אם בעלת הבית חשבה שהארוחה תסתיים, כיוון שהם תלויים בו, גם אם החליטו להפסיק, כל זמן שהוא סבור שימשיכו, ימשיכו בלא לברך (א"ר. ואמנם  בבאו"ה קעט, ב, ד"ה 'עד', נשאר בצ"ע, אבל כאשר הדברים מוגדרים כפי שכתבתי נראה שיסכים).

י,ד – מתי החלטה לסיים הסעודה נחשבת הפסק לכל הדעות – הערה 12

בעבר, אמירת "הב לן ונבריך" או "רבותי נברך" היתה קריאה להתאספות לקראת הזימון, והיה עוד אפשר שחלק מהנאספים יאמרו שברצונם להמשיך לאכול. ולגבי זה נחלקו הראשונים כמובא בשו"ע קעט, א, וכפי שכתבתי בהערה 11, לדעת הרמב"ם, וכך משמע מהרא"ש, אם ירצה להמשיך לאכול, עליו לחזור ולברך לפני שיאכל. ולדעת תר"י והר"ן, הואיל ומצוי שאדם מחליט להפסיק לאכול וחוזר בו, הרוצה להמשיך לאכול אינו צריך לברך לפני אכילתו. אולם בזמננו, אמירת "רבותי נברך", נחשבת כהתחלת הזימון ממש, ובמיוחד למנהג אשכנזים שבענייה על כך מזכירים שם שמיים – "יהי שם ה' מבורך". ולכן נראה שאמירת "רבותי נברך" בהסכמת המסובים כמוה כסיום גמור של הסעודה, ואף לתר"י אם ירצה להמשיך לאכול, יצטרך לברך לפני אכילתו. וכיוון שכך, אף שזה מקרה מאוד לא מצוי, מ"מ אם יימלכו אחר אמירת "רבותי נברך" ולפני שיאמרו "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו", יברכו לפני האכילה, ואח"כ יברכו ברהמ"ז. וכ"כ בפתחי הלכה ו, 2א, ש"רבותי נברך" נחשב התחלת ברכת המזון. וכל זה כשלא נטלו ידיים לפני כן, אבל אם נטלו ידיים לפני כן, כבר כתבתי בהערה 12, שי"א שכבר חייב לברך תיכף ברהמ"ז, ולכן אינו יכול לאכול אז אף בברכה.

צ"ע בדין מי שמכיר בעצמו, שאחר שגמר בדעתו שלא לאכול יותר, שוב אינו חוזר בו. אם פעם ירצה להמשיך לאכול אח"כ, אולי גם לתר"י יברך שוב, ומנגד אולי הוא נגרר אחר רוב בני אדם. ונראה למעשה, שרק אם קיבל על עצמו החלטה להפסיק לאכול, והוא יודע בעצמו שאינו חוזר בו מהחלטותיו, אם ירצה אח"כ להמשיך לאכול, יברך. אבל אם רק גמר בדעתו לסיים וחזר בו, אינו יכול לברך, ומחמת הספק עדיף שלא יאכל עוד.

תפריט