הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

א – הברכה על הלחם

א,א – על חשיבותו של הלחם שיש בו מלאכה אנושית

יסוד ההסבר שהלחם מבטא את המעלה האנושית, מבואר במהר"ל נתיב העבודה יז: "ואין ראוי שיהיה עיקר מזונות של אדם המיוחדים לו לצאת לפועל על ידי הטבע, שאין הטבע במדרגה השכלית כמו שבארנו דבר זה בכמה מקומות, ולכן ראוי שיהיה יציאת דבר שהוא עיקר חיותו של אדם שהוא הלחם, יצא אל הפועל על ידי האדם שהוא שכלי ולא על ידי פועל טבעי".

והזכיר שם את דברי חז"ל מתנחומא תזריע יד: "שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזה מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם. אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס הרשע: הרי השמים והארץ, יכול אתה לעשות כהם? אמר לו ר' עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולים? אמר לו: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה, הביאו לי שבולים וגלוסקאות, [אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים?! הביאו לי] אנוצי פשתן וכלים מבית שאן, אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים?! אמר לו טורנוסרופוס: הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו? אמר לו ר' עקיבא: ולמה שוררו יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו, ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן". הרי שהניח ה' מקום לאדם להיות שותף עמו בתיקון העולם.

כיוון שהאדם הוא עיקר הבריאה, והעולם תלוי בו, שעל ידי עבודת האדם העולם מתקיים, הן בקבלת התורה וקיומה, והן בשכלולו של עולם בדרך ארץ –  אף המזון של כל הבריות נקרא לחם, שנאמר (תהלים קלו, כה): "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".

א,ב – מעלת הלחם ומלאכת הכנתו המיוחדת

מן הסתם גם לפני חטא אדם הראשון היה האדם צריך לעסוק בהכנת הלחם שלו, שנאמר לו: "לעבדה ולשמרה". אלא שזה היה אמור להיות בעבודה של תענוג, ואחר שחטא, נענש שעבודתו תיעשה ביגיעה קשה, שנאמר (בראשית ג, יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה". כך בלחם הגשמי שמזין את הגוף, וכך בלחם הרוחני שמזין את הנשמה.

עוד יש לעמוד על ההבדל בין בישול לאפיה, הבישול קל בהרבה ואילו האפיה – אומנות מורכבת. כדי לבשל אין צורך לטחון את החיטים לקמח, לגבלם במים וללוש את הבצק. אולם כל זה נצרך כדי לאפות. לכן האפיה היא שיאה של אומנות הכנת האוכל. ואכן לחם הפנים, הוא המאכל היחיד שנכנס לקודש.

א,ג – כיוון שבלחם מתגלה המעלה האנושית הוא רומז לשיא המעלה – התורה

אמרו חכמים (ברא"ר ע, ה), שהתורה נמשלה ללחם, שנאמר (משלי ט, ה): "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי". הלחם מחיה את הגוף והתורה מחיה את הנשמה.

חכמי הסוד כתבו שהלחם מבטא את הדעת של האדם, שעל ידי הלחם יש כוח לאדם להחכים ולדעת, ומכוח החכמה והדעת יצר האדם את הלחם. וכפי שכתבתי, שעשיית הלחם מבטאת את החכמה והתושיה האנושית.

א,ד – עץ הדעת – לר' יהודה חיטה

ברכות מ, א, על עץ הדעת: "רבי יהודה אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן". ור' צדוק מבאר, שלפני החטא היה עץ וירד ממעלתו ונעשה עשב. וכך מסביר לעניין ט"ו בשבט, שמלכתחילה עיקר מאכלו של האדם – פירות אילן, ואילו של הבהמות – עשבים ופרי אדמה. ועל פי זה מובן צערו של אדם הראשון אחר החטא, כמובא בפסחים (קיח, א): "ואמר רבי יוחנן: קשין מזונותיו של אדם כפליים כיולדה… אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם (בראשית ג): וקוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו: רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד? כיון שאמר לו (בראשית ג): בזעת אפך תאכל לחם – נתקררה דעתו". שעדיין נותרה לו מעלה על החמור, שאינו אוכל עשב ופירות אדמה כמותם, אלא הוא צריך לעבדם ולרומם אותם, כדוגמת הרוממות הנעשית בפירות האילן.

ובעל התניא, ביאר, שעל ידי כזית דגן חמץ יודע התינוק להגיד אבא גשמי, ועל ידי כזית מצה, שהוא לחם אמונה, יודע היהודי לפנות לאביו שבשמיים.

א,ה – הלחם, הדעת והמכאוב

בנוסף לדעת ר' יהודה (ברכות מ, א) שעץ הדעת טוב ורע היה חיטה. מבואר בסוכה מב, ב: "יכול לאכול כזית דגן – מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות. אמר רב חסדא: והוא שיכול לאוכלו בכדי אכילת פרס. אמר רב חייא בריה דרב ייבא: ובגדול, אף על פי שאינו יכול לאכול בכדי אכילת פרס, דכתיב (קהלת א): ויוסיף דעת יוסיף מכאוב".

הרי שהלחם יכול להעלות ויכול להוריד, כעץ הדעת טוב ורע, וכפי שכתבתי בפניני הלכה פסח, א, ה-ו. ועל כן חשובה כל כך הברכה לרומם את אכילתו.

ויש בלחם לשון מלחמה, שמפני חשיבותו, שהוא צורך קיומי לאדם, נלחמים עליו. ואף התורה נקראת לחם, ולשון מלחמה. כמו שאמרו (ברא"ר נד, א): "ואמר שלמה (משלי כה): אם רעב שונאך (יצר הרע) האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, מלחמה של תורה היך מה דאת אמר (משלי ט): לכו לחמו בלחמי, ומימה של תורה, היך מה דאת אמר (ישעיה נה): הוי כל צמא לכו למים". הרי שהמזון והתורה שבונים את האדם הם התורה והלחם שיש בהם עמל ומלחמה, ובנוסף לכך צריך גם תורה שבבחינת מים מרווים ומשקיטים.

א,ו – המן נקרא לחם וירד לישראל בזכות התורה

גם המן שנתן ה' לישראל במדבר בעת שקיבלו את התורה נקרא לחם, שנאמר (שמות טז, ד): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם". ואמרו חכמים (שמות רבה כה, ז): "אמר הקב"ה, מי גרם לכם לאכול מן המן ולשתות מהבאר, מפני שקבלתם את החוקים ואת המשפטים… בזכות לחמי (התורה) נטלתם לחמו של מן".

א,ז – מדוע הלחם הובטח לגרים

בראשית רבה (ע, ה, וילנא): "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. עקילס הגר נכנס אצל רבי אליעזר, אמר לו: הרי כל שבחו של גר שנאמר (דברים י): ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. אמר לו: וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט עליו אותו זקן, שנאמר: ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ובא זה והושיטו לו בקנה.[1] נכנס אצל רבי יהושע, התחיל מפייסו בדברים, לחם, זו תורה דכתיב (משלי ט) לכו לחמו בלחמי, שמלה, זו טלית, זכה אדם לתורה זכה לטלית, ולא עוד אלא שהן משיאין את בנותיהם לכהונה והיו בניהם כהנים גדולים ומעלים עולות על גבי המזבח. דבר אחר: לחם זה לחם הפנים, ושמלה, אלו בגדי כהונה, הרי במקדש, אבל בגבולים – לחם זו חלה, ושמלה זו ראשית הגז. אמרו: אלולי אריכות פנים שהאריך ר' יהושע עם עקילס היה חוזר לסורו, וקרא עליו (משלי טז): טוב ארך אפים מגבור".

נמצא אם כן שלר' אליעזר – חשיבות הלחם קיומית בסיסית, ולר' יהושע רומזת למעלה העליונה של התקרבות לה' בתורה והקרבת לחם הפנים. אלא שהחשיבות הקיומית לא נראתה חשובה מספיק לגר, כי לא לשם כך בא להתגייר, ולכן קיבל את תשובתו של ר' אליעזר כדחייה, ואילו ר' יהושע רומם את העניין. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, שהמעלה הרוממה קשורה במדרגה הבסיסית.

א,ח – הזכרת ארץ ישראל בברכה – מליקוטי הלכות

אנו אומרים "מוציא לחם מן הארץ", ורומזים לארץ ישראל. וכפי שביאר בליקוטי הלכות (הלכות דברים הנוהגים בסעודה ד, יז): "כי עיקר קדושת האכילה נמשך מארץ ישראל, שמשם עיקר השפע של המזון והאכילה כידוע… וכל קדושת ארץ ישראל שמקודשת מכל הארצות, העיקר הוא בעניין קדושת האכילה. כי שאר כל המצוות נוהגות בין בארץ בין בחוץ לארץ, רק מצוות התלויות בארץ אינן נוהגים אלא בארץ ישראל, ומצוות התלויות בארץ, הם קדושת האכילה, דהיינו תרומות ומעשרות וכו'. ועל כן עיקר כל הברכות שצריכים לברך על כל דבר תחילה וסוף, שעל ידי זה מקדשים את המאכל שאוכלים שיהיה ניזון מסטרא דקדושה, עיקר הקדושה שנמשכת על ידי הברכה היא מארץ ישראל… כי כל ברכות הנהנין למדו רז"ל מברכת המזון, כמו שאמרו ז"ל: השתא לאחריו מברך לפניו לא כל שכן?! ועיקר ברכת המזון הוא לברך הש"י על שנתן לנו ארץ ישראל, כמו שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. והדבר תמוה לכאורה מאוד, מה עניין ארץ ישראל לברכת המאכל שאכל, כי לפי השכל הפשוט עיקר הברכה הוא לברך את ה' על המזון שנתן לנו. והיה ראוי לכתוב: ואכלת ושבעת וברכת וכו' על המאכל והמזון שנתן לך… אך על פי הנ"ל מבואר היטב, כי באמת עיקר המזון והמאכל נמשך רק מארץ ישראל, ומשם עיקר קדושת האכילה הנמשכת על ידי הברכה". "כי עיקר קדושת ארץ ישראל נמשך מזה על ידי שיודעים ומאמינים שהש"י ברא העולם ומלואו, שזהו בחינת כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, כמו שפירש"י… ועל כן העיקר הוא ברכת הלחם שהוא ברכת המוציא שחשובה מהכל…".

א,ט – בירור הטוב מהרע בתהליך עשיית הפת ובציעתה – מליקוטי הלכות

ליקוטי הלכות (הל' בציעת הפת ה, ב-ג): "עיקר האכילה הוא לברר ניצוצות הקדושים שיש בכל דבר שאוכלין. ואלו הניצוצות הם בחינת ניצוצי נשמות קדושות שנפלו ונתערבו למקום שנפלו, וכשמעלין ומבררין אותם על ידי אכילה כראוי בברכה בכוונת הלב כראוי, זהו בחינה שעושים בעלי תשובה וגרים… ועל כן גם על ידי האכילה בקדושה עולה ונתגדל כבוד הש"י (כמו על ידי בעלי תשובה וגרים)…

וזה עניין בציעת הפת שדקדקו רז"ל הרבה איך לבצוע את הפת וקראו תמיד המברך המוציא בשם בוצע… מובן ומבואר שיש סודות עצומות מעניין הביצוע של הפת. כי באמת כל דבר שבעולם צריך להתברר בבירור אחר בירור עד שיבא לתכלית שלמותו. וכמו שרואים זאת ביותר בענין האכילה שהמאכל נמשך על ידי בירורים הרבה, שבתחילה צריכים לחרוש ולזרוע. ואח"כ לקצור התבואה. ואח"כ לברר החיטה ממוץ ותבן. ואח"כ לטחון החיטים ולבררם מסובין ומורסן וכו'. כי מחמת שעיקר נפילת הניצוצות היה על ידי חטא האכילה על ידי שאכל אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע, על כן שם צריכים בירורים הרבה ביותר… שזהו בחינת בזעת אפך תאכל לחם וכו'. והכל כדי לברר הניצוצות שנפלו ונתערב שם מאד על ידי פגם אכילת עץ הדעת כנ"ל. ועיקר בירור הניצוצות הוא לבררם ולהפשיטם מהבגדים הצואים שנתלבשו בהם, שהם בבחינת פלגא, דהיינו חסרון השלמות… ועל כן בכל בירור ובירור של הלחם צריכים לחזור ולשברו ולחלקו לחלקים דקים ואח"כ נשלם. ואח"כ חוזרים ומשברים אותו. וכן בכל פעם. כמו שרואים שבתחילה כשזורעים החיטה היא בשלמות, ואח"כ אי אפשר שתצמח עד שנתרקבה לגמרי בארץ, ואז דייקא צומח ממנה שיבולת שלם. ואח"כ צריכים לחלק השיבולת ולהוציא החיטה ממנה לבררם ממוץ ותבן ואז החיטה בתכלית השלמות של החיטה, אבל עדיין אינה ראויה לאכילת אדם, וצריכים לחזור ולחלקה ולשחקה היטב על ידי הטחינה ולבררה מסובין ומורסן ולעשות ממנה עיסה. ואח"כ חולקים העיסה לחלקים קטנים ועושים מכל חלק לחם ואופים אותו בתנור. ואז הגיע הלחם לשלמותו כי נעשה לחם שלם, שאז ראוי לאכילת אדם ולברך עליו המוציא. נמצא שבכל בירור, אע"פ שכבר הוא בשלמות עדיין אין זה שלמות כנגד הבירור השני שצריכים לבררו עוד… ועל כן אפילו כשהלחם בשלמות עד שראוי לברך עליו המוציא, עדיין חסר עיקר תכלית השלמות שהוא לברר עד שיוכל להשביע ולהחיות נפש האדם ולהשלים נפשו שיוכל לעבוד את ה' לברכו ולהללו ולשבחו יתברך… כי עיקר תכלית הבירור הוא בשעת האכילה עצמה, שאז צריכים לחזור ולבצוע ולשבר את הלחם ולחלקו לחלקים קטנים ולאוכלו. ובשעת האכילה נטחן ונשחק ונידק המאכל מאוד מאד על ידי הלעיסה ועל ידי כלי האכילה שבאדם שטוחנים ושוחקים את המאכל מאוד מאוד ומסננים ומזככים אותו מאוד מאוד בכמה וכמה בירורים, עד שנתברר ועולה ממנו הדק מן הדק שמשביע ומחייה נפש האדם והנשאר נעשה פסולת גמור קיא צואה ממש… ועל כן צריכים לברך ברכת הנהנין בכוונה גדולה תחילה וסוף, ובפרט ברכת הלחם שהוא עיקר חיות האדם… ועל כן עניין הביצוע של הפת הוא דבר גדול, כי צריכים לכוון בברכת המוציא ובהביצוע באופן שיזכה על ידי הביצוע שיוכל לברר ולהעלות את הפת מבחינת פלגא לבחינת תכלית השלמות, להפשיט מהטוב הבגדים הצואים שלא יהיה להם שום אחיזה בטוב העולה ומחיה את האדם…"


[1]. נוסחה אחרת: "עקילס הגר בא ושאל את ר"א, אמר לו: הרי חיבה שחיבב הקב"ה את הגר דכתיב ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה כמה טווסין אית לי כמה פוסייני אית לי אפילו על עבדי לא משגיחין? נזף ביה ואזיל לגבי ר' יהושע, אמרו לו תלמידיו, רבי דבר שנתחבט עליו אותו זקן את מושיטו לזה בקנה, אזל לגבי רבי יהושע…"

תפריט