א – ערך המצווה

פורסם בקטגוריה פרק ה - פרו ורבו. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

מעלתה וערכה של מצוות פריה ורביה

א, א – ערכה של מצוות פריה ורביה

כתב ספר החינוך (מצווה א): "משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב (ישעיהו מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם, כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת (ברכות כה, ב)". וכ"כ השל"ה (בראשית, תורה אור ב): "והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצות בעולם, כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת, על כן צריך להשאיר אחריו מי שיקיים התורה והמצוות, ויכיר שיש בורא משגיח ויכול, ולא ימחה מישראל דבר זה. וזהו כוונת רבותינו ז"ל (בראשית רבה ל, ו) במה שכתבו, עיקר תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים. רצונם לומר, עיקר הכוונה של צדיקים במה שמעמידים תולדות, הוא להמציא ברואים שיקיימו המצות ויתעסקו במעשים טובים".

א, ב – מצוות פריה ורביה גדולה משאר המצוות

משנה גיטין מא, ב: "מי שחציו עבד וחציו בן חורין – עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל; בית שמאי אומרים: תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם! לישא שפחה אי אפשר – שכבר חציו בן חורין, בת חורין אי אפשר – שכבר חציו עבד, יבטל?! והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיהו מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ! אלא מפני תיקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי".

ביארו התוס' (שם 'לא' בתירוצם השני) למה המשנה הביאה דוקא את הפסוק לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ כראיה, ולא את הציווי מהתורה לפרות ולרבות: "נקט האי קרא משום דמוכחא דמצוה רבה היא". וכ"כ תוס' בחגיגה (ב, ב, 'לא'): "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ – האי עשה אלים טפי מפרו ורבו". כלומר הציווי לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ מורה על חומרתה של מצוות פרו ורבו יותר משאר ציוויי התורה. וכ"כ תוס' (שבת ד, א, 'וכי'), שלמרות שאין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך, מותר לעבור על איסור שחרור עבד כנעני כדי שיקיים פרו ורבו, משום ש"שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא".

כתב רבי יוסף קארו (שו"ת בית יוסף, הל' כתובות יד), בשם רבינו אליהו מזרחי, שמצוות פריה ורביה כל כך חשובה, שגם גזרת רבנו גרשום מאור הגולה שלא לישא שתי נשים אינה עומדת במקום שיש ביטול מצוות פריה ורביה, ודלא כדברי מהר"י מינץ שלא התירו במקום מצווה אלא כגון מצוות יבום: "שמצות ייבום אינה נערכת במצות פריה ורביה מכמה טעמי: חדא, דמצות פריה ורביה כוללת ונוהגת בכל אדם, מה שאין כן במצות ייבום שאינה נוהגת אלא במי שנפלה לו יבמה. ועוד, דמצות פריה ורביה שקולה כתלמוד תורה, שהיא שקולה כנגד כל המצות, שהרי אין מוכרים ספר תורה אלא לתלמוד תורה או לישא אשה משום פריה ורביה, ומותר לצאת לחו"ל לישא אשה, ואפילו אם הוא כהן מיטמא באויר ארץ העמים ובבית הפרס כדי לישא אשה, כדאיתא בפ"ק דע"ז (יג, א), ואילו ביבמה אסור לו לצאת חוצה לארץ, ואפילו הוא ישראל, כדאיתא בסוף כתובות (קיא, א).

ועוד, דמצות פריה ורביה אין לה תמורה במצוה אחרת, זולת מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי (יבמות סג, ב), דהוא מילתא דלא שכיח חד בכמה דרי, ולא שמענו שהיה שני לו, ואילו מצות יבום יש לה תמורה במצות חליצה. ועוד, שעל המונע עצמו מפריה ורביה אמרינן שהוא כשופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ושחייב מיתה, וכדאיתא פרק הבא על יבמתו (שם), ולא אמרו כן על המונע עצמו מלייבם, אבל אדרבה, אמרו דהאידנא מצות חליצה קודמת למצוות ייבום. ומעתה מה דמות תערכו למצוות ייבום עם מצוות פריה ורביה, הלא מצוות פריה ורביה גדולה עד לשמים ואין ערוך אליה בכל המצות, ומצות ייבום – העדרה טוב ממציאותה".

א, ג – נשאלים על פריה ורביה בשעת הדין

שבת לא, א: "אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי: אי יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ (ישעיהו לג, ו) – אין, אי לא – לא".

ביאר מרן הרב קוק (עין איה שבת פ"ב, אות קסג) שבשמיים אדם נשאל לא רק על מילוי הפוטנציאל שלו ועל מעשיו הטובים, אלא אף על מילוי הפוטנציאל של צאצאיו שיכלו להיוולד ולקרב את העולם לגאולתו: "לא רק את אשר יכול הוא בעצמו להוציא אל הפועל מכלל האושר והשלימות נגול כספר לפניו, כי אם את אשר יוכלו שאת הדורות הבאים בהמשך החיים, התלויים בהרבה באיכות הטבת דרכי חייו הוא, גם הם נגללים, והשאלה נשאלת במלוא רחבה: עסקת בפריה ורביה? הנשאך ליבך לדעת כמה טוב גנוז בחיים הבאים, ההולכים ומתרחבים והולכים ומתפתחים יפה להיות הולך ואור, הולך וקרב אל המטרה העליונה אשר הציב אדון כל העולמים?".

א, ד – פריה ורביה במצבים קשים

חובת מצוות פריה ורביה קיימת אפילו במצבים קשים, כפי שלמדנו בסוטה יב, א, בזמן גזירתו של פרעה: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי (שמות ב, א) – להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ (שם א, כב), אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה (שנולדים ומתים, וחוזרים וחיים הן לעולם הבא, רש"י), ואתה בעולם הזה ולעולם הבא (שכיון שאינם נולדים – אינן באין לעולם הבא, רש"י)! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק, בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר (איוב כב, כח): וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ! עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן. וַיִּקַּח – ויחזור מיבעי ליה! אמר רבי יהודה בר זבינא: שעשה לה מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו: אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה (תהלים קיג, ט)".

תנא דבי אליהו רבה כג, י: "כשהיו ישראל מלין את בניהם במצרים, היו המצריים אומרים להם: למה אתם מלין את בניכם? והלוא לאחר שעה יהא משליכין אותו בנהר! ואומרים להם ישראל: אנחנו נמול אותם, ואחר כך עשו להם כרצונכם. וכשהיו ישראל עושין שבעת ימי המשתה, היו המצריים אומרים להם: למה אתם עושים שבעת ימי המשתה? והלוא לאחר שעה מוציאין אותו לעינוי! ואמרו להם ישראל: אנחנו נעשה שבעת ימי משתה, ואח"כ עשו לנו כרצונכם, המת ימות, והנהרג ייהרג, והבא בחיים יחיה".

וכ"כ המשך חכמה (בראשית ט, ו), שמה שנאמר: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ וכו' וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ (שם ז), בא להורות, "אף בשעה שיש חרב ושפיכות דם הרבה, אין לכם להביט על זה, כי אנכי אדרוש את נפש האדם ושופך דם האדם הוא ישפך, רק אתם פרו ורבו, ולא תאמרו למה נלד לבהלה ולכליון, מוטב שיהיה כלה מאליו, אין לכם להביט על זה! ולכן כתיב בשאילתות דרב אחאי, פרשה ברכה, דמצוה ליקח נשים ולהוליד בנים מקרא דירמיה (כט, ו), דאמר: קחו לכם נשים והולידו בנים. כוונתו, דאף בעת הגזירה והגלות – מצוה לפרות ולרבות, כמו ירמיה שציוה לבני הגולה בבבל".

א, ה – כאילו שופך דמים וממעט הדמות

יבמות סג, ב: "תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה – כאילו שופך דמים, שנאמר (בראשית ט, ו): שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, וכתיב בתריה (שם ז): וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר (שם ו): כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וכתיב בתריה: וְאַתֶּם פְּרוּ וגו'. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ".

כתב מהרש"א (שם): "מבואר, כי מי שאינו עוסק בפריה ורביה – מחסר הנפשות מן העולם, וכאילו שופך דמן". וכ"כ הרב בספר: "תפקידו של האדם להוליד ילדים נוקב ויסודי כל כך, עד שמי שאינו ממלא אותו נחשב כמי שהמית את ילדיו בטרם נולדו".

'כאילו ממעט הדמות', ביאר הלבוש (אה"ע א, א): "כאילו ממעט בדמות אלקים, דכתיב (בראשית ט, ו): כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וסמיך ליה (שם ז): וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ, כלומר ואם לא תפרו ותרבו – אז צלם אלקים ממילא יתמעט, כי הראשונים ימותו".

מוסיף המאירי, שיתכן שיוולד צדיק גדול שהעולם צריך אותו: "מכיון שנצטווה האדם על פריה ורביה כדי להעמיד הישוב, כל הפורש לגמרי ממנה הרי הוא כשופך דמים, ר"ל שמונע קיום הישוב. ועוד, שמא זה שהוא מונעו היה בא לתכלית שלמות, ועל זה נאמר: כאלו ממעט את הדמות, רומז למה שאמר (שם א, כז): בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, ר"ל בשכל, ועתיד להידמות לעליונים אם יבוא לתכלית שלמותו". 1

א, ו – במצווה זו האדם שותף עם הקב"ה

כתב הרב בספר: "על ידי מצווה זו האדם הולך בדרכי ה', מה ה' ברא את העולם ומקיימו, אף האדם מוליד ילדים ומטפל בהם ומגדלם. ועל ידי כך הוא נעשה שותף עם הקב"ה, וכמו שאמרו חכמים (נדה לא, א): שלושה שותפים יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו".

וכ"כ רבינו בחיי (בראשית א, כח): "ברכה שניה היא מצות פריה ורביה, והוא שאמר: וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ, והזכיר בו שם אלוהים כי בזה ישתתף אדם לאלוהים, וכענין שכתוב: (שם ד, א): קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה', ודרשו רז"ל (קידושין ל, ב): ג' שותפין יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו". וכ"כ חזקוני (בראשית א, כח): "על ידי שפריה ורביה דוגמת יצירה, היא נכתבה כאן עם היצירה".

א, ז – חיוב פריה ורביה גדול יותר בארץ ישראל

כתב הרב דוד בן שמעון (שער החצר סי' תק"ע): "ידוע, אף על פי שאדם חייב בפריה ורביה בכל זמן ובכל מקום, כמאמרם ז"ל: יש לו לאדם בנים בילדותו – יוליד בנים בזקנותו, מכל מקום יותר חיוב יש לו להוליד בהיותו בארץ ישראל. כי המקום מוכן להוליד בנים צדיקים להיות מקום קדוש, מקום השראת השכינה המקדש את האדם, ומוכן גם כן ללימוד, דאוירא של ארץ ישראל מחכים (ב"ב קנח, ב). זהו רמז הכתוב (ויקרא יט, כג): וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, לרמוז על נטיעת הוולד, שיעסוק בפריה ורביה יותר, שבהיות המקום מוכן לקדושה ולחכמה כמדובר, בודאי יהיה הנולד כָּל עֵץ מַאֲכָל – העץ, שהוא התינוק, יהיה כולו מאכל, צדיק וחכם. ע"כ הרב הקדוש בספר מגלה צפונות פרשת קדושים. ודברי הרב הקדוש הם מוסר גדול למי שיש לו לב, ובכאן היה לי להאריך בתוכחת מגולה על אותן הנמנעין לקיים מצוות פרייה ורבייה בעבור אהבת אשה ראשונה וכיוצא מטענות בלות ומטולאות, טלאי על גבי טלאי, אלא שלסיבה מה עת לחשות, וה' הטוב יכפר בעד".

א, ח – חיבב הקב"ה פריה ורביה יותר מבית המקדש

ירושלמי כתובות ה, ז: "אמר רבי אבין: חיבב הקדוש ברוך הוא פריה ורביה יותר מבית המקדש, מאי טעמא? חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ (מלכים א ה, כח)". פני משה: "שלא הותרו להיות בלבנון אלא חודש אחד ובבתיהם שני חדשים".


  1. . בערוך לנר (יבמות שם, 'בגמ' כאילו') פירש את ההבדל בין 'כאילו שופך דמים' לבין 'ממעט הדמות': "דרבי אליעזר חשיב ליה כאילו שופך דמים, שהוא מזיק לגוף, שלא נברא על ידו – כאילו הרגו, אבל לנשמה אינו מזיק, דהיא נשארה במעלתה למעלה. אבל רבי יעקב ס"ל דאדרבא, איפכא הוא, דלגוף אינו מזיק כיון שעדיין לא נברא, ולמה שאינו – אינו יכול להזיק. אבל הדמות ממעט, שהוא הנשמה – חלק אלו' ממעל, שעל זה נאמר (בראשית א, כו): נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, היא היתה עולה במעלה יתירה ונדמה יותר ליוצרה אם היה נברא לקיים תורה ומצות". והמשיך לבאר שנחלקו במחלוקת בית שמאי ובית הלל (עירובין יג, ב) אם נח לאדם שנברא משלא נברא, ע"ש.
פורסם בקטגוריה פרק ה - פרו ורבו. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן