ט – גיל המצווה למעשה

גיל הנישואין בימינו

ט, א – עד כמה ניתן לדחות את הנישואין לצורך לימוד תורה

לעיל ז, ז, למדנו שמותר לדחות את הנישואין בשביל לימוד תורה, אלא שלא מבואר עד מתי מותר לדחות את הנישואין, וכך כתב הרא"ש (קידושין א, מב): "וקצבה לאותו לימוד לא ידענא, שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו, שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה". והביאוהו רבנו ירוחם (נתיב ב, חלק א), הגהות מיימוניות (על הל' אישות טו, ב), וטור (יו"ד רמו, א; אה"ע א, א). ועולה מדבריהם שיש קצבה, אלא שהיא אינה ידועה.

אמנם הרמב"ם (אישות טו, ב) כתב: "ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה, והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה – הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכל שכן בתלמוד תורה". ודייק בית שמואל (א, ה): "והרמב"ם משמע דסבירא ליה באמת אין קצבה לדבר". ¹ וכ"כ ערוה"ש יו"ד רמו, יב.

בשועה"ר (יו"ד הל' תלמוד תורה, קונ"א א) כתב שגם לדעת הרמב"ם יש קצבה: "הנה לפירש"י והרע"ב סוף פ"ה דאבות בפירוש הראשון ובן כ' לרדוף אחרי מזונותיו, הרי הקצבה מפורשת במשנה חמש שנים משנה וחמש שנים תלמוד. וכן כתב הרמב"ם בהדיא דיש קצבה לתורה שבעל פה, כמו שכתב: ושליש בתורה שבעל פה כו', ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה כו' ויפנה כל ימיו לגמרא כו'. ולפי שהגמרא לפי דעת הרמב"ם אין לה קץ ותכלית, דסבירא ליה שהיא להבין דבר מתוך דבר על ידי עיון ופלפול בעמקי ההלכות, שזהו ודאי דבר שאין לו גבול וקץ, כדכתיב (איוב יא, ט): אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ וגו', הילכך אין לו ליבטל ממצות עשה דפרו ורבו בשבילה, אלא יש לו לקיים מצוה זו תחלה, ואח"כ יעסוק כל ימיו בעיון הגמרא כפי הפנאי שלו. ואף שיהיו רחיים בצוארו ולא יוכל לעסוק בזה הרבה כל כך, כי צריך לו גם כן לחזור על תלמודו לעתים, הרי בלאו הכי גם כן לא יוכל לירד לתכלית וסוף העיון ופלפול, ועל כן אין לו ליבטל ממצות עשה המוטלת עליו בשביל לימוד שאין לו קץ וסוף".

וכ"כ מרן הרב קוק (מצוות ראיה אה"ע א): "לפי מה שכתב השו"ע הגר"ז ז"ל בהל' תלמוד תורה, לחלק בין תלמוד תורה של ידיעות תורה שבכתב וכל הלכות תורה שבעל פה, לבין פלפולה של תורה – יש לומר דהכא נמי הויא הקיצבה כשיגמור תורה שבכתב והלכות כולן של תורה שבעל פה".

ט, ב – גילאים נוספים שנזכרו בגמרא

קידושין ל, ב: "אמר ליה רבא לרבי נתן בר אמי: אדידך על צוארי דבריך, משיתסר ועד עשרים ותרתי, ואמרי לה: מתמני סרי עד עשרים וארבעה. כתנאי, חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ (משלי כב, ו) – רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר: משיתסר ועד עשרים ותרתין, וחד אמר: מתמני סרי ועד עשרים וארבעה".

כתב רש"י בפירושו השני שהגילאים הללו עוסקים בנתינת תוכחות לילדיו: "אדידך על צוארי דבריך – בשעה שעוד ידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות. ואיזה זמנו? משיתסר ועד עשרים ותרתין, בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך, ואל תכביד יסורין ותוכחות, ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעט". וסיים שזה הפירוש העיקרי, וכ"כ ר"י הזקן, מאירי, ר"ן (יב, א, מדפי הרי"ף), ומהרי"ט.

ובפירושו הראשון כתב רש"י שמדובר על גיל הנישואין: "בעוד ידך תקיפה על בנך קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך – השיאו אשה; משיתסר שנין הגיע זמן לכנוס, ויותר מעשרין ותרתין אל תאחרהו". וכ"כ הרא"ש בתוספותיו (וכן מוכח מרא"ש קידושין א, מב), יש"ש (קידושין א, נז), וברכי יוסף (אה"ע א, ט). ¹

ט, ג – אין לאחר מעבר לגיל עשרים וארבע

כתב יש"ש קידושין א, נז: "כתב עוד הרא"ש (קידושין א, מב) על שילמוד תורה ואחר כך ישא אשה, וקצבה לאותו לימוד לא ידענא, לא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו, ולא מצינו בזה כן, אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה ע"כ. ואני אומר שיש שיעור לדבר, דיותר מכ"ד שנים לא ישהה כלל. כדמסקינן בסוגיא, אמר רב הונא בן כ' שנים ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה, בעבירה סלקא דעתך? אלא בהרהור עבירה. אמר רבי אבא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה אימתי ישא אשה, כיון שהגיע עשרים שנה ולא נשא אשה, אמר תיפח עצמותיו. א"ל רב לרב נחמן אדידך על צווארי דבריך, פי' בעוד ידיך תקיפה על בנך, וישמע לקולך, השיאו אשה אז, מן שיתסר עד עשרים ותרתי, ואמרי לה מתמניסר ועד כ"ד, דכתיב (משלי כב, ו): חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, ואם כן שיעור האחרון לכל המיקל שלא ישא, לא יותר מכ"ד שנים".

וכ"כ ברכי יוסף אה"ע א, ט: "ומכל מקום יראה דאין להתאחר מפני סיבה שחוץ מגופו אלא עד עשרים וארבע". וכ"כ פת"ש אה"ע א, ה; זכרון משה אה"ע א, ג (רבי משה אזולאי, נכד החיד"א); תולדות אדם אה"ע א, ג (רבי אייזק יצחק שור, לפני כמאה ושלושים שנה, כתב מעין 'חיי אדם' ו'חכמת אדם' על חלק אבן העזר). וכ"כ בשו"ת רב פעלים יו"ד ח"ב, ל, בתוך תשובתו אודות שוחט שטען שאין לו כח גברא והוא בן ארבעים ואינו רוצה להתחתן, הביא בשם החיד"א שאין להתאחר יותר מגיל עשרים וארבע. ¹

ובספר הרב ביאר בהרחבה את הסיבות לכך שחיינו נעשו מורכבים יותר, וסיכם: "לפיכך במצב חיינו המורכב מותר לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים, כדין שעת הדחק, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע… על כן צריך להורות לרבים שלא לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע".

ט, ד – עוד שיעורים שנקטו הפוסקים

בספר מצוות הקצר לבעל החפץ חיים, מצוות עשה מג, כתב: "מצוות עשה לישא אשה לפרות ולרבות… ואם עוסק בתורה ומתיירא שלא יבטל מחמת טרדת מזונות – מותר להתאחר, ועל כל פנים לא יותר מן כ"ה שנה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן".

ובשו"ת שמ"ש ומגן (ב, אה"ע כג) כתב: "בזמן הזה שהאשה היא ריחיים בצוארו של הבעל, ודורשת מותרות הרבה, דודאי כל זמן שהוא נמצא בישיבה ועושה חיל בתורה – שיכול להתאחר, וכן ראוי לעשות. זה נראה לי פשוט, וכן המנהג. פוק חזי בכל בני הישיבות שכולם נושאין אשה בני כ"ד-כ"ה אחרי שקנו שלמותם בתורה".

ובספר (הערה 8) הביא הרב את דבריהם וכתב: "וכדי שדבריהם יתאמו לגמרא, ראוי לפרש עד תחילת עשרים וחמש" (עיין עוד יפה ללב ו, אה"ע א, ז).

ובלבוש (אה"ע א, ד) לא נקט גיל מסויים אלא שיעור אחר: "עד זמן אשר ישער בנפשו שמלא כריסו בתורה, ובלבד שלא יתבטל מפריה ורביה מכל וכל", וכ"כ ערוה"ש (אה"ע א, יג). ומעין זה כתב ר"ח פלאג'י (רוח חיים ב, אה"ע א, אות י): "דהקצבה הוא כדי שיקרא חכם".

ט, ה – הרהורי עבירה

קידושין כט, ב: "רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך?! אלא אימא: כל ימיו בהרהור עבירה. אמר רבא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: עד כ' שנה, יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו".

ויש לשאול, איך הפוסקים התירו לדחות את הנישואין בשביל לימוד תורה מעבר לגיל עשרים, הרי אחרי שעובר את גיל עשרים, כל ימיו בהרהורי עבירה, וכתב המאירי (קידושין כט, ב) שרק יחידים מצליחים להינצל מהרהורי עבירה אחרי גיל עשרים: "ומכל מקום כל שהגיע לעשרים ולא נשא – אינו ניצל כל ימיו מהרהורין שהתמיד בהם, אלא אם כן הוא מן היחידים".

וכ"כ החזו"א (אה"ע קמח, קידושין כט, ב) שלכאורה אין היתר לאחר את נישואיו אחרי גיל עשרים: "אע"ג דבבבל אמרינן דילמוד תורה ואחר כך ישא אשה, וכמו שפירש ר"ת, מכל מקום לא יאחר מכ' שנה, דהא תניא: ואם אי אפשר בלא אשה וכו', ולאחר כ' הוי לא אפשר, דהרי הוא כל ימיו בהרהור, ולפי זה אין היתר לאחר יותר מכ' בשביל תורה, וצ"ע בפוסקים". ¹

אמנם צריך לומר שמה שאמרו חז"ל שאם לא נשא אשה עד גיל עשרים כל ימיו בהרהורי עבירה, אינו מצדיק להקדים את הנישואין בזמן שאינו בשל לכך. עובדה היא שהפוסקים התירו לדחות את הנישואין לגיל עשרים וארבע מבלי להתחשב בהרהורי עבירה, וכ"כ הפוסקים שמותר לאחר את גיל הנישואין כדי למצוא זיווג הגון יותר (עיין לקמן ט, ז).

וכך ביאר הרב, שהטעם של הרהורי עבירה מצטרף ליסוד העיקרי, שהוא מצוות פריה ורביה, כפי שמבואר בראשונים ובאחרונים שהובאו לעיל, אשר הבינו כי על מצוות פרו ורבו נסובו דברי תנא דבי רבי ישמעאל ורבא, שהובאו מיד בהמשך הגמרא: "אמר רבא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: עד כ' שנה, יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו". ¹

ט, ו – נישואין שתכליתם להינצל מהרהורים

עוד ביאר הרב: נראה ברור, שגם נער שחוטא מאוד בהוצאת זרע לבטלה לא יתחתן כל עוד אינו מוכן לנישואין, הן מצד יכולתו להקים בית נאמן לתורה ולמצוות, הן מצד יכולתו לקיים קשר טוב של אהבה ואחריות כלפי בת-זוגו וכן כלפי הילדים שייוולדו להם, והן מצד אחריותו לפרנס את משפחתו. וחייבים לומר כן, שהרי ידוע שיצרם של רבים מהנערים מתגבר עליהם, ואעפ"כ הורו חכמים להתחתן בגיל שמונה עשרה, ולא מצאנו שחילקו בין סוגי הנערים והורו שסתם נערים יתחתנו בגיל שמונה עשרה, ואלה שיצרם תוקפם יתחתנו לפני כן. הרי שההכנות הנדרשות לקראת הנישואין, בלימוד התורה ובלימוד הפרנסה, קודמות ודוחות את הטענה כנגד היצר הגובר. שכן, אם לא ילמד תורה כראוי, יחטא באיסורים חמורים יותר, ואם לא יוכל לפרנס את משפחתו כראוי, יחטא עוד יותר.

ויש שמורים לכל בחור להקדים את חתונתו ככל האפשר בטענה שעל פי מה שלמדנו (לעיל ז, ח), לפי רוב הפוסקים אין היתר לדחות את הנישואין אם יצרו של אדם גובר עליו. אמנם אין זו הדרכה נכונה, שכפי שביארנו, כל בחור בגיל שש עשרה ושבע עשרה יש לו הרהורים ואולי אף הרהורים גדולים, ואעפ"כ דחו חכמים את גיל הנישואין לשמונה עשרה עד עשרים. ע"כ מדברי הרב.

ועיין הגדרת הרמב"ם (הל' תלמוד תורה א, ה) לאדם שיצרו גובר עליו: "לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה, שאם נשא אשה תחלה אין דעתו פנויה ללמוד, ואם היה יצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי, ישא ואחר כך ילמוד תורה".

ט, ז – דחיית נישואין כדי למצוא זיווג הגון יותר

בבא קמא פ, א: "מי שנדר ליקח בית וליקח אשה בארץ ישראל, אין מחייבין אותו ליקח מיד עד שימצא את ההוגנת לו". וכ"כ רמב"ם הל' נדרים ח, יג: "מי שנשבע או נדר שישא אשה או שיקנה בית או שיצא בשיירה או יפרש בים, אין מחייבין אותו לישא אשה או לקנות או לצאת מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו".

וביפה ללב (ד, אה"ע א, יג), למד מגמ' זו שמותר לאחר את הנישואין עד שימצא אשה ההוגנת לו. וכ"כ בשו"ת מהר"ם שי"ק (אה"ע א) שמותר לבחור בן עשרים לדחות את נישואיו כדי למצוא שידוך יותר הגון, ואין דין מעבירין על המצוות אלא בשתי מצוות, אמנם כתב שאין לשהות זמן מרובה.

וכ"כ בשבט הלוי (ח, רסד): "וכבר נתקשה, דמשמע דאחרי כ' לא ישהה עד ימצא הגונה, וזה צ"ע, דודאי לעולם החיוב לישא דוקא אשה הגונה לו, כארז"ל. הנה לדידי פשוט דודאי בלתי הגונה מצד יחוס ומשפחה לית דין ודיין דלעולם מצוה להמתין גם אחרי כ', והמדובר כאן 'הגונה לו' – אשה המתאמת לו מצד מדותיה ומצד תכונתיה ומצד סביבת משפחתה, כי זה עיקר ההצלחה לבנין בית זו אשה, ושהזווג יעלה יפה, וגם בזה אין החיוב שלאחר כ' ישא כל הבא לידו גם אם לא הגונה לו מצד הנ"ל, אלא דעת הגדולים הנ"ל דמי"ח עד כ' אנו נותנים לו פרק זמן גדול, והוא יכול לבחור ולחזור ולבחור עד שבודאי ימצא ההגונה לו, מה שאין כן אחרי כ' דמצווה לזרז עצמו במצוה שכבר חלה עליה, ולמהר ולמצוא ההגונה לו, ועל איחור קצת זמן אין עונש כיון שעוסק במצוה למצוא, ובלאו הכי כתבו כמה גדולים קדמונים דאם אח"כ נושא כהלכה אז למפרע לא עבר מיד אחרי כ', והדברים פשוטים, ויותר אין להאריך".

אמנם בשו"ת דברי יציב אבן העזר ג, ו, חלק על ראייתו של היפה ללב: "ולפענ"ד אין ראיה משם (מהגמ' בב"ק), דמיירי בנדר הרשות, וכמו שכתב הרמב"ן בספר המצוות מצוה צ"ד, והיינו שיש לו אשה ובנים, ומשום נדרו אינו עובר עד שימצא אשה הראויה לו. וע"כ משום דאמרינן דכשנשבע או נדר לישא אשה אין דעתו אלא על הראויה לו, מה שאין כן כשמוטל עליו חיוב מצות פריה ורביה, שצריך לקיים המצוה אף אם אינה ראויה לו כל כך, וז"ב".