ב – חזקיהו ובן עזאי

פורסם בקטגוריה פרק ה - פרו ורבו. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

חזקיהו ובן עזאי

ב, א – גודל חובת פריה ורביה מחזקיהו המלך

ברכות י, א: "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה וגו' (ישעיהו לח, א). מאי כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה? מֵת אַתָּה – בעולם הזה, וְלֹא תִחְיֶה – לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו. אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת – איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא – לעביד! אמר ליה: השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו. אמר ליה: כבר נגזרה עליך גזירה. אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא – אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים… מיד: וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' (שם ב)".

למדנו שמצוות פריה ורביה גדולה ומחייבת כל כך, שאפילו אם יודע שילדיו יהיו חוטאים – חובה לעסוק בפריה ורביה, וכ"כ ר' צדוק (ספר הזכרונות, פרק א): "ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, ומוכח שם בברכות גבי חזקיה, דאפילו יודע שיהיו בניו רעים וחטאים לה' – חייב במצווה זו".

וכ"כ המאירי (ברכות שם), שאין לאדם לבטל מצוות פריה ורביה אפילו כשיש חשש לזרע שאינו הגון: "מצות עשה של פריה ורביה אין לאדם להפקיעה על שם שהוא חושד את עצמו או בת זוגו שלא להעלות זרע הגון, אם ע"פ השמועה, אם ע"פ השכל, אם ע"פ הנסיון, שאין לאדם אצל סתרי השם כלום, וכמו שאמרו: בהדי כבשי דרחמנא למה לך. ומכל מקום ישתדל בזווגו במה שראוי להשתדל בבת זוג, עד שיראה כמתכוין בזווגו להולדת בנים הגונים, כמו שהזהירו בבדיקת אחיה (ב"ב קי, א) ובבת תלמיד חכם (פסחים מט, א) ובדומה לזה".

עוד כתב החיד"א (ברית עולם על ספר חסידים תקיז): "באמת שזה של חזקיה המלך ע"ה יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר (תהלים סג, יב), אשר בטענות היצר אינם נושאים אשה, והרי חזקיה ע"ה שלא היה חוטא כלל, והיה צדיק גמור ועוסק בתורה תדיר ונעץ חרב בבית המדרש וכו', ובימיו לא היה תינוק ותינוקת שאינם בקיאים בטהרות (סנהדרין צד, ב), ומה שלא נשא דחזא דנפקי רשעים, ועם כל זה אמרו לו מת בעולם הזה ועולם הבא".

רבי צבי אלימלך שפירא (בעל הבני יששכר; בספרו מגיד תעלומה על ברכות שם) ביאר שחזקיה חשב שטעם מצוות פריה ורביה הוא כדי להוליד בנים עובדי ה': "והנה חזקיה תלה טעם מצוות פריה ורביה הוא כדי להוליד בנים עובדי ה', וכאשר ראה ברוח הקודש דנפקו מיניה וכו', פטר את עצמו מהמצוה, והוכיחו ישעיה ואמר לו: בהדי כבשי דרחמנא למה לך, היינו המצוות הם סודות התורה, אי אפשר לבוא לתכלית טעמיהן, ע"כ מאי דמיפקדן וכו'".

ב, ב – גם מבנים רשעים יוצאים דברים טובים

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק עח): "פעמים גם בנים רשעים אפשר שיהיה נצמח איזה טובה לאב, כענין אברהם שיצא ממנו ישמעאל ובני קטורה, שיצא הפסולת על ידיהם. אלא שבזה צריך שיזכה האב שיופקע תורת זרעו מהם, כמו שנאמר באברהם (בראשית כא, יב): כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, וכמו שאמרו בעשרת השבטים סוף פרק קמא דיבמות (יז, א): לא זזו משם עד שעשאום כגוים גמורים, וידוע דברי רמב"ן על פסוק שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ (דברים כט, יז), עיין שם. ועל זה אמר לחזקיה פרק קמא דברכות (י, א): בהדי כבשי דרחמנא למה לך, והרי מנשה מאותן שאין להם חלק לעולם הבא, ומכל מקום היה נאבד חס ושלום משיח בן דוד וכל השלשלת הקדושה מן העולם אילו לא נולד".

וכ"כ הרב בספר: "ואף במקרה של חזקיה, על ידי בנו, מנשה הרשע, נמשכה שושלת בית דוד, שממנה ייוולד משיח בן דוד שיבוא במהרה בימינו". עוד ביאר הרב בספר: "יסוד החיים הוא הערך הראשון במעלה, שכן גם רשעים יכולים לחזור בתשובה. יתר על כן, גם אם לא יחזרו בתשובה, הצדיקים לומדים ממעשיהם לקחים. אבל כאשר מבטלים את המצווה, עוקרים את הכל וכופרים בערך החיים שברא ה' בעולם הזה".

ב, ג – עונש על ביטול פריה ורביה

למדנו מחזקיהו המלך שהעונש על ביטול פריה ורביה גדול מאד, בעולם הזה ובעולם הבא. עוד למדנו בפסחים קיג, ב: "שבעה מנודין לשמיים, אלו הן: מי שאין לו אשה, ושיש לו אשה ואין לו בנים…", והסבירו תוס' ('ואין'): "נראה דוקא על ידי פשיעתו, שאינו מתעסק בפריה ורביה".

וכתב ספר חסידים תקיז: "יש שמאבד את עצמו מזה העולם ומן העולם הבא, כגון שאינו יכול לשמש ולהיזקק עם אשתו כמה שנים, ומכושף, וכן מי שהוא עם אשתו ולא ילדה לו ואינו נותן גט – נאבד מן העולם הזה ומן העולם הבא, ואם היא מעכבת או הקרובים – כולם חוטאים, וכן אמר ישעיהו לחזקיהו: כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה (מל"ב כ, א), כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא – שלא לקחת אשה".

ב, ד – גזירת חזקיהו על שלא נשא אשה

כפי שלמדנו מהגמ', הגזירה על חזקיהו המלך ניתנה משום שלא נשא אשה ולא עסק בפריה ורביה. אמנם היה לו לישא אשה גם אם לא יקיימו פריה ורביה, ועיין בשערי זוהר לר"ר מרגליות (ברכות י, א) שהביא מהזוהר והמקובלים שמכל עונה עם אשתו ייוולדו נשמות לעתיד לבוא. ועיין בספר פרק ח (נחמת חשוכי ילדים), סעיף ו. עיין עוד בהרחבות לפרק א, ד, ג-ד.

ב, ה – בן עזאי

יבמות סג, ב: "תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה – כאילו שופך דמים, שנאמר (בראשית ט, ו): שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, וכתיב בתריה (שם ז): וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וכתיב בתריה: וְאַתֶּם פְּרוּ וגו'. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".

משמע מכאן שבן עזאי לא התחתן מעולם, וכ"כ הרמב"ם בפיהמ"ש (סוטה ט, טז): "וענין בן עזאי מפורש בבראשית רבה שלא נשא אשה כלל". אמנם בכתובות סג, א, אחרי סיפורו של רבי עקיבא ומסירות נפשה של רחל לתורתו, מובא: "ברתיה דרבי עקיבא עבדא ליה לבן עזאי הכי. והיינו דאמרי אינשי: רחילא בתר רחילא אזלא, כעובדי אמה כך עובדי ברתא". משמע שהתחתן עם בתו של רבי עקיבא, וביארו התוס' (יבמות סג, ב, 'שיתקיים') על פי סוטה ד, ב, שבן עזאי התחתן והתגרש.

ב, ו – שקדנותו של בן עזאי

סוטה מט, א: "משמת בן עזאי – בטלו השקדנים". רש"י: "שקדנים – שוקדין על דלתות בית המדרש לילה ויום, כדאמר ביבמות (סג, ב): אבל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה". וכ"כ ראב"ן (שו"ת סימן צה): "והא דאמר בסוטה משמת בן עזאי בטלו השקדנים, שאחריו לא היה שקדן כמותו, שהיה תדיר ומהיר ללמוד וכל עסקיו לא היו כי אם בתורה, כדתני בהבא על יבמתו: א"ל לבן עזאי: אתה נאה דורש ואין נאה מקיים, א"ל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה".

בן עזאי היה גם חריף וגם בקי, ומהגדולים בדורו, כפי שלמדנו בבכורות נח, א: "בן עזאי אומר: כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה (רבי עקיבא)". ונהיה גם סמל לידיעת התורה, כפי שאמר אביי על עצמו (קידושין כ, א; ערכין ל, ב, ועוד): "אמר אביי: הריני כבן עזאי בשוקי טבריא!". רש"י: "כי הוה בדיחא דעתיה הוי רגיל למימר הכי, הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלי דבר תורה כבן עזאי, שהיה דר בטבריא, שהיה חריף ודרשן, ואמר כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה".

וכן אמרו עוד אמוראים (ירושלמי ביכורים ב, ב): "אנא הוא בן עזאי דהכא". פני משה: "הרי אני מוכן להשיב דבר להשואל בעומק ובחריפות כבן עזאי דכאן. וכן הוא בבבלי בהרבה מקומות, כשהיה דעתם צלולה אמרו הריני כבן עזאי בשוקי טבריא". ולא רק חריפות היתה בו, אלא גם שקדנות ופסיקת הלכה, כפי שהסביר בשו"ת מהרי"ק החדשים סימן יב: "הרי לך שמשבחו בשקידת בית המדרש יותר מכל שאר החכמים, וכן משמע הלשון דבשוקי טבריא, דמשמע שהיה שם מצוי תמיד להשיב לשואלים".

ב, ז – ההיתר לנהוג כבן עזאי

כתב הרמב"ם (אישות טו, ג): "מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי, ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה – אין בידו עון, והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו, אבל אם היה יצרו מתגבר עליו, חייב לישא אשה ואפילו היו לו בנים, שמא יבוא לידי הרהור". וכ"כ שו"ע אה"ע א, ד. והסביר המגיד משנה שלדעת הרמב"ם חכמים קיבלו את טענת בן עזאי שאמר מה אעשה וחשקה נפשי בתורה. לפי זה, תיתכן מציאות שיחידים ינהגו כבן עזאי, וכ"כ המאירי יבמות סג, ב: "מכל מקום, כל הנמנע מזה (מפריה ורביה) לכוונת קיום התורה ופרישות העולם, אף על פי שלא קיים מצוה זו, הואיל ורואה בעצמו שכך נוח לו לקיום התורה ומצותיה – מעבירין לו, והוא שאמר בן עזאי: מה אעשה שנפשי חשקה בתורה, ואפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".

אמנם הריטב"א (יבמות סג, ב) כתב בשם התוס': "אין בדורות הללו מי שיכול להיות כבן עזאי אפילו לענין זה". וכ"כ הבית יוסף (שו"ת סי' יד, מובא לעיל א, ב); ברכי יוסף אה"ע א, יא; זכרון משה אה"ע א, ד. וכ"כ חכמת אדם קכג, ד: "מכל מקום בזמן הזה ידוע שאין אדם בעולם שיש בו מידות הללו". וכ"כ ערוה"ש אה"ע א, יד: "אמנם פשיטא שמדרגה כזו אינו מצוי כלל וכלל, וגם בזמן חכמי הש"ס היה בן עזאי אחד ואין שני לו".

ב, ח – היתרו של בן עזאי אינו לכתחילה

בנחלת צבי (על השו"ע אה"ע א, ד) דייק מלשון הרמב"ם ושו"ע: "ונראה מלשונו, דוקא שאם לא נשא אין בידו עוון, אבל לכתחילה לא יעשה כן, אע"פ שחשקה נפשו כבן עזאי". וכ"כ ט"ז אה"ע א, ו.

רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק רא) ביאר שגם בן עזאי בעצמו ניזוק מכך שלא התחתן, שהרי היה אחד מארבעה שנכנסו לפרדס, והציץ ומת (חגיגה יד, ב): "וכן המטיילים בפרדס יש להם מסירות נפש בשביל אהבת התורה… ובן עזאי נפשו חשקה בתורה, זהו נגד בכל נפשך ואהבת התורה, רק שלא היה נאה מקיים, כמו שאמרו ביבמות (סג, ב), ועל זה אמרו (שם קט, ב): כל האומר אין לו אלא תורה – אף תורה אין לו, שזה חסרון באהבת התורה כשאינו מקיים, והוא חסרון באהבה דכל נפשך, לכן עונשו בנפש ובמיתה".

כתב במעשה רוקח הל' אישות טו, ג: "והרבה חכמים בעיניהם ראיתי שרצו להיפטר ממצוה זו בהדמות עצמן לבן עזאי, ויש מהם מחמת מיעוט הביטחון בהקב"ה באמרם שהם יראים פן ימותו בניהם ברעב, מחמת שאין מספיקין להרויח כדי צרכם, אוי להם אוי לנפשם כי גמלו להם רעה, שלא יבצר בעולם שימלטו מהרהורים שהם קשים מהעבירה עצמה, כדאיתא ביומא דף כט (ע"א), ומבטלים מצוה זו בשאט בנפש, וזו רעה חולה שמהם לומדים העמי הארץ, ובזה מתרבה הזנות והפרצות העצומות כאשר הם גלויים ומפורסמים, והשי"ת יכפר בעדם וישים העקוב למישור".

ב, ט – ביאור הנהגתו של בן עזאי

כתב ערוה"ש אה"ע א, יד, שבן עזאי לא יכול היה לפרוש מן התורה, ואולי היה בזה סכנת נפשות: "אמרינן בירושלמי (פ"ג דשבת) שמפסיקין תלמוד תורה לעשות סוכה ולולב וכל המצות, וכל הלמד שלא לעשות – נוח לו שלא נברא, ותניא בתורת כהנים: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (ויקרא כו, ג) – הלמד לעשות, לא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, ובן עזאי גופה הלא קידש את בת רבי עקיבא (כתובות סג, א) ולחד אוקימתא בגמ' (סוטה ד, ב) נסיב ופירש. ובהכרח לומר שלא היה ביכולתו לפרוש מן התורה כלל וכלל, ואפשר היתה סכנות נפשות אם היה פורש מן התורה [נראה לי]".

ובבן יהוידע (יבמות סג, ב) ביאר שהואיל ובטלה מבן עזאי כל תאווה חומרית, אין טעם להתחתן: "ונראה לי בס"ד הכוונה כי התורה נקראת תושיה, דמתשת כוחו של אדם, דמחלשת החומר, ויש שהם אדוקים בה כל כך עד שבטל מהם כח התאווה של החומר לגמרי, שאם יבואו לבעול אין יכולים, והוא כך היה לו, ואם כן מה תועלת לישא אשה ואינו יכול לקיים פריה ורביה מאחר דבטל כוח התאווה לגמרי. לזה אמר: מה אעשה תרופה ותקנה לעצמי, אחר שנפשי חשקה בתורה, ובטל ממני על ידי כך כוח התאווה".

בדומה לזה ביאר הרב בספר (הערה 1): "ונראה לבאר, שהואיל ומצוות פרו ורבו תלויה בנישואין שכרוכים בהקשבה והתפנות נפשית כדי להתקשר באהבה לאשה, ידע בן עזאי בנפשו, שמרוב שקידתו בתורה, לא יוכל לספק את אשתו כראוי, ועל כן לא התחתן. מה שאין כן בשאר המצוות, שהואיל ואינן דורשות השקעה נפשית, יכול היה לקיים בעוד שמוחו שקוע בתורה".

ע"ע של"ה (פרשת כי תצא, תורה אור, הגה"ה שם) בשם רבי שלמה אלקבץ שביאר באריכות את הנהגתו של בן עזאי על פי הסוד. ועיין שו"ת תורה לשמה (תקה) שביאר שבן עזאי השלים מצוות פריה ורביה בגלגולים הקודמים, וידעו זאת חכמי הדור ולכן לא מיחו בהנהגתו. ועיין עוד שו"ת מהרש"ם ו, קלז.

פורסם בקטגוריה פרק ה - פרו ורבו. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן