הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד – מנהג מאה תקיעות

תקיעת שופר בתפילת לחש של מוסף

ד, א – יסוד המנהג לתקוע בתפילת לחש

המנהג הקדום היה שלא לתקוע בתפילת לחש. לסוברים שבתפילת לחש של מוסף אומרים רק שבע ברכות, ודאי שאין תוקעים אז (כך דעת הגאונים: רב נטרונאי, רב עמרם, רב שרירא, ורב האי גאון). אך גם לדעת רי"ץ גיאת ורוב רובם של הראשונים, שגם בלחש מברכים תשע ברכות, לא נהגו לתקוע בתפילת לחש של מוסף.

והיסוד לכך הוא שבעבר רוב ישראל לא נהגו לתקוע מאה קולות, אלא שלושים במיושב ועשרה במעומד בחזרת הש"ץ. וכך מבואר ברי"ף (ר"ה י, ב) וברמב"ם (הל' שופר ג, ז). וגם לאחר שנהגו לתקוע שלושים במעומד, המשיך המנהג לתקוע בחזרת הש"ץ בלבד. וכ"כ שו"ע תקצב, א.

הערוך (ערך ערב), הביא את המנהג לתקוע מאה קולות, וכתב שלפי מנהג זה תוקעים גם בתפילת לחש של מוסף: "והני דמחמרי ועבדי ל' כדיתבי, ול' בלחש, ול' על הסדר, כנגד מאה פועיות דפעתא אימיה דסיסרא, ואילו י' אינון כשגומרים כל התפילה קל תקועייא דיחודאה מתבעי למהוי י', תשר"ת תש"ת תר"ת, והן מאה". והביאוהו בתוס' (ר"ה לג, ב, 'שיעור'); שבולי הלקט (סוף סימן שא); אור זרוע (ב, סוף סימן רסט); טור (סי' תקצא). וכן מוזכר המנהג לתקוע בתפילת לחש בשו"ת ר"י מיגאש סי' פו; ובספר המנהיג הל' ר"ה כא. 1

ד, ב – דעת האר"י והמנהג לתקוע בתפילת לחש

בשער הכוונות (ענין ר"ה דרוש ז, דרוש ט), מבואר שלפי האר"י תוקעים ל' תקיעות בתפילה בלחש של מוסף, ושהתקיעות הללו מתקנות תיקונים מיוחדים.

בעקבות דברי האר"י, נהגו במקומות רבים לתקוע שלושים קולות בתפילת לחש. כך מנהג רוב הספרדים: כ"כ שולחן גבוה תקצא, ב, שכך מנהגם ואין לבטל המנהג; שו"ת זבחי צדק (החדשות קנ); נהר מצרים (הל' ר"ה יב). וכ"כ כה"ח תקצב, א: "וכן הוא מנהג בית אל אשר בעיר קדשנו ירושלים ת"ו ההולכים על פי דברי רבנו האר"י ז"ל, ולכן עתה נתפשט המנהג כמה מקומות שתוקעין בלחש ובחזרה, כדברי הערוך והמנהיג והאר"י". וכ"כ יחוה דעת (ו, לז; וביסס בתשובתו שגם מי שאינו תוקע בלחש, יש לו על מה לסמוך), וכך מנהג ג'רבה (ברית כהונה מע' ריש אות א), תוניס (עלי הדס ח, יט), ועוד מקומות (עיין ספר מנהג אבותינו בידינו מועדים עמ' מא).

וכך מנהג רוב החסידים, כפי שכתב האבני נזר (או"ח תמז): "אך הברור הוא משום שהבעל שם טוב ותלמידיו כוונו בכוונת האר"י ז"ל, על כן רצו להתפלל בנוסח האר"י ז"ל. הגם שהשל"ה ז"ל כתב שכוונות אלו יוכלו לכווין כל מקום לפי מנהגו, הם לא ניחא להו בכך… ובעל שם טוב ותלמידיו, והרב זצ"ל מהם, היו תוקעין בלחש, ובזה נשתלשל המנהג לתלמידיהם ותלמידי תלמידיהם וכו' עד שבא לאנשים פשוטים כי לא ישנו מנהג רבותיהם".

כ"כ משמרת שלום (מא, ז): "כבר נהגו כל ההולכים בעקבות הבעל שם טוב לתקוע ל' קולות אחר קריאת התורה, ול' קולות על סדר הברכות בלחש, ול' קולות על סדר הברכות בחזרת הש"ץ". וכן הביא שועה"ר בסידורו (אמנם בתקצב, א, הביא את שני המנהגים). 1

ד, ג – הנוהגים שלא לתקוע בתפילת לחש

הרבה פוסקים כתבו שלא טוב לתקוע בתפילת לחש, משום שזה מבלבל את התפילה. וכ"כ שו"ת הרדב"ז (א, שמז; כת"י ח, סד) שלא נוהגים לתקוע בתפילת לחש, "משום ערבוביא, דזה מקדים וזה מאחר". כיוצא בזה כתב בכנסת הגדולה (תקצב), שמנהג נכון הוא שלא לתקוע בלחש, "ומעיד אני עלי ששמעתי מהרב מהר"ש ויליסד ז"ל, שהרב אביו הנהיג בניקופול שלא לתקוע בלחש מפני מעשה שהיה: פעם אחת היו מתפללין בלחש, והמנהג כשמגיעין לסיום הברכה אומר החזן הברכה בקול רם כדי שישמעו הקהל התקיעות, ושמע להחכם השלם כמה"ר אשתריק ן' שאנג"י שענה אמן אחר הברכה, ועל זה הנהיג משם והלאה שלא לתקוע בלחש".

וכ"כ מ"א (פתיחה לסי' תקצב) ומ"ב תקצב, א, שלכתחילה אין לתקוע בלחש משום בלבול המתפללים.

כתב מטה אפרים תקצא, יג: "בכל מדינות אלו נהגו שלא לתקוע בתפילת לחש כלל, רק מתפללין על הסדר בלי הפסק". וכתב שרק "מקצת יחידי סגולה" נוהגים לתקוע בתפילת לחש. גם בסידור עולת ראיה (ב, עמ' שמ-שמא) מבואר שלא תוקעים בלחש, אלא משלימים אחרי חזרת הש"ץ של מוסף עוד שלושים תקיעות כדי להשלים מאה קולות.

עוד כתב בשו"ת מהרשד"ם (או"ח א) שאולי יש בזה משום בל תוסיף. 1

ד, ד – דברי האבני נזר

בשו"ת אבני נזר (או"ח תמה) חיזק את המנהג שלא לתקוע בתפילת לחש, וכתב: "ומעיד אני ששמעתי מחמי אדמו"ר הקדוש זצ"ל מקאצק בזה הלשון: 'עוד אני עוסק במלכויות, ותוקעים לזכרונות', ומכל מקום לא צוה להמתין עליו. וגם לא חשש למהר עצמו עם התפילה כדי שיבואו התקיעות על סדר ברכותיו. ואדמו"ר זצ"ל מגור עוד היה מאריך יותר בתפילתו, וכשהגיע השליח ציבור לזכרונות עוד היה מתפלל בלחש, כן ראו ממנו בעודו בקאצק. ואני בבואי לקראשנעוויטץ מצאתי כי הרב רבי אהרון ז"ל שהיה שם רב לפני, יען היה מתפלל בבית הכנסת, צוה לתקוע בבית הכנסת נוסח התקיעות כמו החסידים. ואני בבואי שם, והחסידים גם כן התפללו עמי בבית הכנסת, הנחתי המנהג לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת כמו שהיה על ידי הרב רבי אהרון ז"ל. אך בענין בלחש החזרתי מנהג הראשון לקדמותו שלא לתקוע בלחש". למדנו שני דברים: א' המנהג לתקוע בלחש הפריע לתפילת לא מעט רבנים. ב' האבני נזר לא חשש לחזור למנהג המקורי שלא לתקוע בלחש.

בהמשך התשובה חידש שגם הערוך לא התכוון שתוקעים בתפילת לחש על סדר הברכות, אלא תוקעים כל השלושים תקיעות בסוף תפילת הלחש (עיין מנחת אלעזר ד, לז, שדחה באריכות את דברי האבני נזר).


  1. . המנהג לתקוע מאה קולות מובא כבר בשאילתות (קעא), אמנם לא נהגו לתקוע בלחש, אלא תקעו תשעים קולות בתקיעות דמיושב, ועשרה קולות בחזרת הש"ץ של מוסף.
  2. . בישועות יעקב תקצב, א, ובא"א מבוטשאטש תקצב, כתבו שבמקומות שנהגו לתקוע בלחש, אין לבטל את המנהג.
  3. . בדעת תורה תקצב, א, השיב על טענה זו, על פי מה שכתבו הראשונים שכשעושים את אותה מצווה כמה פעמים – אין בזה משום בל תוסיף.

תפריט