הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

יב – גדרי תקיעה

מדיני תקיעת שופר

יב, א – האריך בתרועה האם צריך להאריך בתקיעה כנגדה

חידש השפת אמת (ר"ה לג, ב), שאם האריך בתרועה, חובה להאריך בתקיעה כנגדה: "במשנה (שם): שיעור תקיעה כג' תרועות, שיעור תרועה כו'. וקשה, למה לא כללינהו בחדא בבא, וליתני: שיעור תקיעה ותרועה כג' יבבות? ונראה דהלכה הוא שצריך להיות התקיעה כמו התרועה, וכשמאריך בתרועה [יותר משלש יבבות] צריך להאריך נמי בתקיעה… שיעור התקיעה תלוי בהתרועה, דכפי אריכות התרועה כך צריך להיות התקיעה". (ומה שדייקו כמה מאחרוני זמננו שמקור חידושו של השפת אמת נמצא ברמב"ן ורשב"א, אינו נכון, שהראשונים דיברו על הארכה בשבר עצמו ולא במספר השברים. וכ"כ הרב שריה דבליצקי, 'יעננו בקול', פ"ג; דף על הדף ר"ה לג, ב; ע"ע קול תרועה עמ' 152-153).

אמנם כתב הרב בספר: "ההלכה היא, שבכל סדר וסדר, התקיעה צריכה להיות כאורך התרועה של אותו סדר. לפיכך, בסדר תשר"ת, התקיעה צריכה להיות כאורך 18 טרומיטין, שכן אורך השברים כ-9 טרומיטין, ואורך התרועה 9 טרומיטין. וגם אם האריך בתרועה והוסיף עוד תרועות, אינו חייב להאריך בתקיעה יותר מ-18 טרומיטין, שהוא שיעור התרועה שיוצאים בו ידי חובה לכל הדעות".

וכ"כ בשו"ת אבני ישפה ז, או"ח פא, ענף ד. וביאר שכן מוכח מהראשונים ומהשו"ע תקצ, ג, שכתב: "וכן בתרועה, יכול להאריך בה כמו שירצה, וכן אם מוסיף על ג' שברים ועושה ד' או ה' אין לחוש". ואם ההלכה היא שצריך להאריך בתקיעה כנגד מה שהאריך בתרועה או בשברים, איך השמיטו הראשונים והשו"ע פרט כ"כ חשוב ויסודי לדין? וגם האחרונים ובכללם המ"ב לא העירו על דינו של השו"ע כלום.

וכ"כ בספר קול תרועה של הרב עידו אלבה שליט"א (קולות השופר ט), ובסוף הספר האריך להוכיח שכך ההלכה, עיין עמ' 151-153.

יב, ב – תקיעה שקולה משתנה באמצע

ראש השנה כז, ב: "היה קולו דק או עבה או צרוד – כשר, שכל הקולות כשירין בשופר". וכ"כ שו"ע תקפו, ו: "היה קולו עב מאד או דק מאד כשר, שכל הקולות כשרים בשופר".

ולכן, גם אם הקול משתנה באמצע התקיעה מקול חזק לחלש או מעב לדק, התקיעה כשרה. וכ"כ להלכה הליכות שלמה ב, ט; חוט שני עמ' סב; פס"ת תקפו, ה; הלח"ב יב, כב, עמ' קפח; קול תרועה ח"א כו, עמ' 27. 1

אמנם היו בודדים שהחמירו בזה, וכ"כ בשו"ת שאילת שלמה ב, נה: "ומורי הגאון הגדול מבריסק מהרי"ל דיסקין ז"ל פה היה מדקדק גדול בזה, שאם היה רק איזה שינוי קול במשך התקיעה, ואף בסוף, היה מצוה לתקוע שנית. ולפעמים היו עוברים לפניו כעשר תוקעים עד שעשו התקיעה ישרה ופשוטה לפניו זי"ע, וכן אני נוהג אחריו". וכ"כ בהליכות שלמה ב, ט, בשם הרב חרל"פ. 1

עוד כתב חזו"ע עמ' קנב, שמה שאמרו שכל הקולות כשרים בשופר, "נראה דהיינו כשהוא קולו הטבעי של השופר, אבל קול חריג כמו צפצוף בעלמא, נראה לי דלא מהני".

יב, ג – שבר בסוף התקיעה

כתב הריטב"א (ר"ה לג, ב): "וכשעושין תקיעה ומשברין אותה בסופה – אינו יפה, שהרי אותו קול שעושין בסופה אינו נדון מקול התקיעה שהיא פשוטה, והוה ליה שבר באפי נפשיה, והוי הפסקה. וכן קיבלנו שיטה זו מרבינו נר"ו בשם רבו, וכן נהגו כל הרבנים והגדולים".

ומתוך דבריו היו שרצו לומר שלכתחילה אין לעשות שום שינוי בקול התקיעה (עיין הלכות חג בחג עמ' קפז-קפח; פס"ת תקפו, 14). אמנם למעשה, כל הקולות כשרים בשופר, ואדרבא, מתוך דברי הריטב"א למדנו שאין פסול בעצם שינוי הקול, אלא רק אם שוברים את הקול בסוף ועושים כעין שבר, יש לחשוש. וכ"כ הרב בספר, שכל מה שכתב הריטב"א הוא שאין לכוון לעשות כמין שבר בסוף התקיעה. עיין עוד קול תרועה א, קולות השופר כו, ובמקורותיו בסוף הספר בעמ' 178.


  1. . וכן מוכח מלקט יושר א, עמ' קכה: "וזכורני שדרש כלומר צריך להתחיל בקול רם כדי שישמע תחילת התקיעה, משום דאמרינן: שומע מקצת תקיעה – לא יצא. אבל כשמתחיל התקיעה בקול נמוך, בקל יבוא שאין נשמע התקיעה כולה".
  2. . כפי הנראה, סברתם היא ש'כל הקולות כשרים בשופר', הכוונה בתקיעות שונות, אבל לא באותה תקיעה עצמה. אמנם בהליכות שלמה כתב שגם לדעתם אין זה אלא הידור מצוה וחומרא בעלמא. אך לא נראה כן מלשון השאילת שלמה.

תפריט