הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ו – זמן המצווה ודין נשים וקטנים

פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא

ו, א – פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא

משנה קידושין כט, א: "כל מצות עשה שהזמן גרמא – אנשים חייבין, ונשים פטורות, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא – אחד האנשים ואחד הנשים חייבין. וכל מצות לא תעשה, בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא – אחד האנשים ואחד הנשים חייבין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים".

גמ' שם לג, ב – לד, א: "ת"ר: איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא? סוכה, ולולב, שופר, וציצית, ותפילין; ואיזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא? מזוזה, מעקה, אבידה, ושילוח הקן. וכללא הוא? הרי מצה, שמחה, הקהל, דמצות עשה שהזמן גרמא, ונשים חייבות! ותו, והרי תלמוד תורה, פריה ורביה, ופדיון הבן, דלאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא, ונשים פטורות! אמר רבי יוחנן: אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ, דתנן: בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים ומלח; ותו ליכא? והאיכא כמהין ופטריות! אלא, אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ". 1

ו, ב – טעם הפטור – מחויבות האשה לבעלה

כתב אבודרהם (ברכת המצוות ומשפטיהם): "והטעם שנפטרו הנשים מהמצות עשה שהזמן גרמא, לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו; ואם היתה מחוייבת במצות עשה שהזמן גרמא, אפשר שבשעת עשיית המצוה יצוה אותה הבעל לעשות מצותו, ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצותו – אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצותו ותניח מצות הבורא – אוי לה מיוצרה, לפיכך פטרה הבורא ממצותיו, כדי להיות לה שלום עם בעלה. וגדולה מזו מצאנו, שהשם הגדול הנכתב בקדושה ובטהרה נמחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו (שבת קטז, א)".

וכ"כ כלבו (סימן עג): "כתב הבעל המלמד ז"ל בפרשת לך לך: באות הברית אשר כרת השם עם האבות הוא שימול כל זכר בשר ערלתו. ודי אות הברית לזכרים, לפי שהנקבה היא לעזר הזכר ואל אישה תשוקתה, והוא ימשול בה להנהיגה ולהדריכה בדרכיו ולעשות כל מעשיה על פיו. והיותה על הדרך הזה הוא סיבה גם כן שהיא פטורה מכל מצות עשה שהזמן גרמה, כי אילו היתה טרודה לעשות המצוה בזמנה, היה הבעל בלא עזר בזמנים ההם, והיתה הקטטה נופלת בהם, ותסור הממשלה המכוונת לתועלתו ולתועלתה. ולפי הטעם הזה הספיק האות בזכרים עכ"ל".

וכ"כ רשב"ץ (מגן אבות ב, א, 'הוי זהיר'). וכן הביאו רבים מהאחרונים טעם זה, ומהם: שואל ומשיב (קמא א, סא; תניינא א, תסד); שו"ת כתב סופר (או"ח נו); רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק משפטים ג).

ו, ג – בירור הטעם של מחויבות האשה לבעלה

בתורה תמימה (שמות יג, הערה מב) הביא טעם זה של מחויבות האשה לבעלה, וכתב: "וזו היא סברא מחודשה מאד, ולענ"ד אינה פשוטה כל כך, כי לפי זה יתחייב שפנויות ואלמנות וגרושות תתחייבנה במצוות עשה שהזמן גרמן. דלא שייך לומר כיון דכלל נשים פטורות, שוב לא פלוג, שהרי כהאי גונא אמרו בקדושין ל, ב, לענין כבוד אב, שהנשים פטורות מפני שרשות בעליהן עליהן, ומבואר שם מפורש דאם נתאלמנה או נתגרשה חייבת בכבוד. וא"כ גם בנידון דידן כן, ולא שמענו חידוש כזה מעולם, וגם אם כן היא הסברא, לא היה צריך הגמרא לילף פטורה מתפילין וכמו בכבוד אב.

ואף גם זאת אינו מבואר לפי זה מה שכתבו כמעט כל הראשונים, דאם רוצות הנשים להחמיר על עצמן להתחייב במצוות עשה שהזמן גרמן – אין בזה משום בל תוסיף, מאי שייך בזה שרוצות להחמיר, אחרי כי אין טובן בידן להחמיר בזה, כיון דאין זמנן ברשותן? ויותר הוי להו להפוסקים לחדש, דאם בעליהן נותנים להן רשות לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, חייבות… ונראה בכלל להסביר סברת הראשונים הנ"ל, דבאה היא להסביר גזירת הכתוב, אבל אינה יסודית ולא עליה בנוי יסוד עיקר הדין, ובזה הכל מבואר, ואין להאריך עוד". כיוצא בזה כתב הרב חיים דוד הלוי בשו"ת מים חיים א, עמ' 289.

ו, ד – האשה אחראית על צרכי הבית וגידול הילדים

בשיחות הרב צבי יהודה (שמות עמ' 206-207) ביאר טעם מעט שונה לפטור את הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, שהואיל והן נמצאות בבית ומגדלות את הילדים, התורה פטרה אותן מהאחריות לקיום מצוות עשה שהזמן גרמן: "אפשר להבין חילוק מפורסם זה גם במובן הפשוט החברתי. המעמד הטבעי והנורמלי של האשה הוא על פי רוב שהיא צופיה הליכות ביתה – עקרת הבית, וגם מחנכת – אל תטוש תורת אמך. בהתחשבות עם מצב זה, הן מעוכבות לגבי חלקים של תורה ומצוות שהזמן הוא הגורם להתקיימותם. אי אפשר לשעבד ולצמצם נשים במצוות שמוגבלות, קשורות ותלויות בזמן, הן מפאת טבע גופן ויצירתו, והן מצד הסדר החברתי שבבית".

וכ"כ בשו"ת אגרות משה (או"ח ד, מט): "כי סתם נשים בעולם אינם עשירות, ועליהן מוטל גידול הילדים והילדות שהיא מלאכה היותר חשובה להשי"ת ולהתורה. וכן ברא השי"ת בטבע כל מין ומין דמבעלי חיים שהנקבות יגדלו את הולדות, ואף את מין האדם לא הוציא מן הכלל בזה שגם טבע הנשים מסוגל יותר לגידול הילדים, שמצד זה הקל עליהן שלא לחייבן בלמוד התורה ובמצוות עשה שהזמן גרמן". 1

וכ"כ הרב בפניני הלכה תפילת נשים (ג, ב): "הטעם הפשוט והמקובל לכך שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, הוא כדי שיוכלו למלא את יעודן, לבנות את הבית המשפחתי. אחריות גדולה מוטלת על הנשים, לבנות ולקיים את המשפחה, שעליה מושתת עתידנו האישי והלאומי. אחריות זו נובעת מטבע בריאתן, שהן יולדות ומיניקות; וגם מאופיין הנשי והאימהי, שיש בו סגולות מתאימות לבניית המשפחה וטיפוחה. פעמים רבות האחריות לניהול הבית ולגידול הילדים וחינוכם דורשת התמסרות שנמשכת כל שעות היום והלילה, ואם תוטל על הנשים אחריות לקיום המצוות שהזמן גרמן, התובעות מהאדם לעצור את פעילותו השוטפת ולקיימן, לא יוכלו לטפל כראוי במשפחתן".

ו, ה – מצוות עשה שהזמן גרמן אינן מתאימות לנשים

בילקוט שמעוני (שמואל א, רמז עח) מובא טעם מהותי יותר שקשור לאופיין של נשים בכלל: "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ (שמו"א א, יג), למה נשתתפו הנשים עם הקטנים והעבדים לענין המצות? לפי שאין להם אלא לב אחד, שנאמר: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ. וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ (קהלת ז, כו). וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ (שופטים יט, ג). וכן הקטן – אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר (משלי כב, טו), וכן העבד – לבו אל אדונו בלבד". פירש זית רענן: "לב אחד – שאין יצר טוב שולט בהם כ"כ, ואם כן מצות עשה שאינו נוהג לעולם, קרוב הוא שלא תעשה, לפיכך פטרה הכתוב".

ויש אומרים שדוקא מפני מעלת הנשים, הן לא נצרכות למצוות עשה שהזמן גרמא, וכ"כ רש"ר הירש (ויקרא כג, מג): "אלא נראה לנו, שקרוב מאד לומר כך: התורה לא חייבה את הנשים במצוות אלה, מפני שאין הן זקוקות להן. שהרי זה כל עצמן של מצוות עשה שהזמן גרמן: הן מבטאות אמיתות, מחשבות, עקרונות והחלטות על ידי מעשים סמליים. והן מחדשות ערכים אלה מפרק לפרק, למען נשיב אותם אל ליבנו ונגשים אותם במעשינו. והתורה מניחה, שיש לאשה דביקות יתירה ונאמנות של התלהבות לייעודה, והנסיונות המזומנים לה בתחום ייעודה – סכנה מועטת נשקפת לה מהם. משום כך לא היה צורך להטיל עליה את כל המצוות המוטלות על האיש, כי האיש טעון זירוז חוזר ונשנה לנאמנות בקיום ייעודו, ויש צורך לחזור ולהזהיר אותו מפני כל רפיון במילוי תפקידו. וכך אתה מוצא גם במילה, שהיא המצוה המכוננת של עם ישראל, ה' לא ראה לנחוץ להבטיח את בריתו – במקום המילה – על ידי סמל נצחי אחר גם בחוג הנשים. וכן אתה מוצא גם במתן תורה, ה' פנה אל הנשים תחילה (רש"י שמות יט, ג), ובנה על נאמנותן ומסירותן, והעובדה נשתמרה בתודעה הלאומית ועברה מדור לדור. בכל התעיות והירידות של עמנו הרי בשכר נשים צדקניות זכו ישראל לגאולה (עי' סוטה יא, ב); הן ששמרו וטיפחו את זרע התחייה. רק פטור הנשים מראייה ומחגיגה מתבאר, כנראה, בדרך אחרת: כי הייצוג הלאומי הפומבי של התורה – שהוא המזמן את האומה אל המקדש – הוא בראש ובראשונה מתפקידי האיש".

לטעמים על דרך הסוד, עיין בדברי רבי יוסף חיים (סוד ישרים א, יב).

ו, ו – יסוד פטור הנשים הוא חוק אלוקי

כתב הרמב"ם (פירוש המשניות קידושין א, ז): "ומצות עשה שהזמן גרמה היא שחובת עשייתה בזמן מסויים, ושלא באותו הזמן אין חיובה חל, כגון הסוכה והלולב והשופר והתפילין והציצית, לפי שחובתן ביום ולא בלילה, וכל כיוצא באלו. ומצות עשה שלא הזמן גרמן הן המצות שחובתן חלה בכל הזמנים, כגון המזוזה והמעקה והצדקה. וכבר ידעת שכלל הוא אצלינו: אין למדים מן הכללות. ואמרו 'כל' – רוצה לומר: על הרוב, אבל מצות עשה שהנשים חייבות ומה שאינן חייבות בכל היקפן – אין להן כלל, אלא נמסרים על פה והם דברים מקובלים. הלא ידעת שאכילת מצה ליל פסח, ושמחה במועדים, והקהל, ותפילה, ומקרא מגלה, ונר חנוכה, ונר שבת, וקידוש היום, כל אלו מצות עשה שהזמן גרמה, וכל אחת מהן חיובה לנשים כחיובה לאנשים. וכך גם מצות פריה ורביה, ותלמוד תורה, ופדיון הבן, ומלחמת עמלק, כל אחת מהן מצות עשה שלא הזמן גרמה ואין הנשים חייבות בהן, אלא כולן קבלה, כמו שביארנו. אבל הכלל שהזכיר במצות לא תעשה הוא נכון: אמר ה' (במדבר ה, ו): אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, ואמרו (ב"ק טו, א): השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. חוץ משלש אלו, אמר ה' יתעלה (ויקרא יט, כז): לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ, כל מי שיש לו זקן ואפשר להזהירו על גלוחו, הוא שאסור לו לגלח את כל הראש, והוא אמרם (נזיר נז, ב): הני נשי הואיל וליתנהי בהשחתה ליתנהי בהקפה. ואמר (יבמות פה, ב): אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן… לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא (ויקרא כא, א), בְּנֵי אַהֲרֹן – ולא בנות אהרן".

הרי שהכלל הבסיסי ביותר הוא שהשווה הכתוב איש ואשה לכל הדינים שבתורה (עיין שיחות הרצי"ה שמות עמ' 207). ומעבר לכך, החילוקים בין נשים לגברים הם חוק אלוקי, וקשה למצוא טעם העונה לכל חילוקי המצוות, ואין למדין מן הכללות. וכ"כ אגרות משה (או"ח ד, מט) שאין אנו יודעים עומק טעם הפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא.

ו, ז – האם נשים יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמן

כתב המ"א תפט, א: "נשים פטורות מספירת העומר, דהוי ממצוות עשה שהזמן גרמא, ומיהו כבר שוויה עלייהו חובה". וכ"כ א"ר תפט, ב; שועה"ר תפט, ב 1; חק יעקב ג; חיי אדם קמא, ז; מקור חיים לחוו"י (או"ח יז); א"א מבוטשאטש תקפט; בא"ח נצבים יז. ולפי דבריהם נשים יכולות להתחייב במצוות עשה שהזמן גרמן, ויסוד דבריהם ממהרי"ל המובא לקמן ו, י.

וכ"כ בשו"ת רע"א (א, בהשמטות), שדן בשאלה האם אשה מחוייבת במצוות חציו לה' וחציו לכם: "ולפי דברינו אין נשים בחיוב כולו לה', דהוי זמן גרמן. ונראה דאדרבא, משם סייעתא לדידי דבפשוטו דברי הלבוש מוקשים, דאטו מפני שהיא משועבדת לבעל או לאחר, פקע ממנה חיוב המצוה, ולומר דמשום הכי באמת לא תתענה ותקיים חציו לכם וחציו לה'?! זה אינו במשמע מלשון הלבוש, ולזה נראה דבאמת אינן בחיוב המצוה זו, כיון דהוי זמן גרמן. אלא דמכל מקום רוב נשי דידן מחמירין לעצמן וזהירות וזריזות לקיים רוב מצוות עשה שהזמן גרמן, כגון שופר, סוכה, לולב, וכן בקידוש יום טוב, והוי כקיבלו עלייהו, ולזה רוצים לקיים כולו לה'. לזה כתב הלבוש: כיון דמשועבדת לאחרים, אין בכחן להחמיר על עצמן בדבר שאינן מחוייבות מהדין, להפקיע בזה זכות דאחרים". 1

לעומת זאת, יש סוברים שנשים אינן יכולות להתחייב במצוות עשה שהזמן גרמן, וכ"כ מנחת חינוך שו, ד, לפקפק בדברי המ"א: "ונשים ועבדים פטורים ממצוה זו דהוי מצוות עשה שהזמן גרמא. ועיין מג"א כתב דהאידנא שווייא עלייהו חובה. ודבר זה צריך עיון, והוא דבר חדש דנשים אם קבלו עליהם לעשות מצוות עשה שהם פטורין, יתחייבו מפני דשוויא עלייהו חובה. ולא ראיתי כן בשום מקום, ואינו דומה לתפילת ערבית, עיין בראשונים. וכאן יש דעות דאסור להו לעשות מצוות עשה שהזמן גרמן, ולכו"ע אינו מצוה כלל, והיאך ישוויי' חובה. ולא ידעתי מוצא הדברים של ד' המג"א".

וכ"כ נזירות שמשון (על מ"א תפט, א): "לא ידעתי מנא ליה האי סברא, דהא בסוף סימן תרנ"ח מביא רמ"א בשם מהרי"ל דנשים פטורות ממעות אתרוג, אע"ג דיותר נזהרות בו מספירת העומר. ועוד גבי קריאת שמע נימא הכי, שתדיר יותר ורוב נשים נזהרות בו, וב"י (בשו"ע) בריש סימן ע לא הכריע, רק שילמדם לקבל עול מלכות שמים ע"ש".

והסברא לחלק בין תפילת ערבית שגברים קיבלו על עצמם כחובה, לבין מצוות עשה שהזמן גרמן, שלדעתם נשים אינן יכולות להתחייב במצוות אלו, כתבו האחרונים (שדי חמד מע' המ"ם כלל קלו ועוד) על פי חילוקו של הדרכי משה (או"ח סוף קפח), שלא אומרים שווייה עלייהו כחובה אלא בדבר שיש בו מחלוקת, שיש אומרים שפטור ויש אומרים שחייב, כמו תפילת ערבית שיש אומרים שהיא חובה או אכילת פת בסעודה שלישית. אבל בדבר שאין בו מחלוקת, כמו מצוות עשה שהזמן גרמן שלכו"ע נשים פטורות, לא ניתן לומר שווייה עלייהו כחובה.

ו, ח – ביאור מדוע נשים יכולות להתחייב במצוות עשה שהזמן גרמן

במקור חיים לחוו"י (או"ח יז) ביאר מדוע נשים שייכות ויכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, ומתוך כך אפשר להבין כיצד נשים יכולות להתחייב במצוות נוספות: "והנלענ"ד בזה, אחר דלא נקרא אדם שלם רק עם אשתו, כידוע מדרז"ל בנגלה ובנסתר, עיין זוהר פ' ויקרא בתחילת הסדר. לכן בלי ספק שהיה במעמד הקדוש ההוא ס' ריבוא פרצופים שלימים, כולל כל פרצוף דו-פרצופים, דכר ונוקבא, וכל איש כולל אשתו עצם מעצמו. ואע"פ שמבואר בזוהר במקומות מיוחדים שאוצר נשמות הזכרים והנקבות מתחלפות, מכל מקום בתר הכי כלילן יחד. ותדע, שהרי גם להם רמ"ח איברים נגד רמ"ח מצוות עשה, ויתר עליהם ארבע כנודע, וכך יש להן שס"ה גידין נגד שס"ה לא תעשה… ובבחינה זו ודאי הם נכללים בקבלת כל התורה ומענייני הערבות, כמו שנכללו בזה הטף וכל הפחותים מבן עשרים, והרי אפילו נשמות העתידין להיבראות דרז"ל שהיו שם מאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה (דברים כט, יד)… מכל מקום אחר שהיו במעמד הקדוש, מצי למימר: לא ניחא לן בפיטור דרחמנא, וכבר היינו נכללים בכלל המקבלים, ומצו למימר וצוונו".

ו, ט – קבלת אשה מצוות עשה שהזמן גרמן כנדר

כתב בשו"ת תורה לשמה קעב, שאם אשה קיבלה על עצמה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא – הוי לה כנדר, וז"ל: "שאלה: אשה שנהגה שלש שנים לישן ולאכול בסוכה, וליטול לולב, וכן לשמוע קול שופר, שהם ממצות שהזמן גרמא דנשים פטורות, אך היא נהגה בהם לקיימם, והיתה מקפדת ונזהרת בהם כאנשים, אם יכולה אח"כ לבטל מנהג זה בשנה הרביעית בלא התרת חכם, או דילמא דצריכה התרה?

תשובה: אף על גב דקי"ל דמצוות שהזמן גרמא נשים פטורות, מכל מקום אם תרצה האשה לקיימם – יש בידה מצוה. ועל כן לא גרע זה משאר מצות של חומרא שנהג בהם האדם, דצריך התרה, וכל שכן אם קבלה בפיה בפירוש לעשותם מדי שנה בשנה".

כיוצא בזה כתב כה"ח תקפט, לד, שאשה שנהגה לשמוע תקיעת שופר, ויודעת שלא תוכל להגיע לבית הכנסת לשמוע קול שופר, ואין אפשרות שיתקעו לה בביתה, תעשה התרת נדרים בערב ראש השנה.

ועיין יביע אומר ב או"ח, ל, שדן האם תוקף חיוב האשה המקיימת מצווה שהזמן גרמא הוא מדין נדר גמור, כמי שקיבל על עצמו לקיים מצוה, שחיובו מן התורה, או שמא תוקף החיוב הוא מדרבנן בלבד.

ו, י – נשים במצוות תקיעת שופר

כתב מהרי"ל (מנהגים הל' תקיעת שופר): "דרש מהר"י סג"ל: הכל חייבין בשופר בין קטנים בין גדולים. אכן נשים פטורות, דמצות עשה דזמן גרמא הוא, אך שמכניסין את עצמן לחיוב. והואיל שמחייבין את עצמן, צריכין להזדרז לתקן צרכיהן, הן בתכשיטין, הן בתבשילין, להיות פנויות לבוא בית הכנסת ולהיות שם לשמוע קול שופר, ואל יטריחו את הציבור להמתין אחריהם. ואמר שבמדינת אושטרייך היו נוהגות הנשים לבשל בערב ראש השנה על ראש השנה ויהיו בראש השנה פנויות בבית הכנסת, וביוצאם מבית הכנסת החמו המאכל. ויכוונו כולם שיהיו בבית הכנסת הנשים והבתולות לשמוע התפילה והתקיעות מראש ועד סוף, וכן נהגינן עתה.

והואיל והנשים הכניסו את עצמם בחיוב התקיעה, נכון הדבר אם יכולין בשום צד שיניחו התינוקות בבית כדי שלא יפסיקום משמוע קול שופר, דאין יוצאין אא"כ במכוונו לשמוע קול שופר מראשו ועד סוף וכן באו"ח (סוף סימן תקפז). ולפיכך גם אם התוקע מאריך בתקיעות יותר מן השיעור, אל יאמר אדם כבר שמעתי את השיעור מה לי באריכות קול, אך חייב לשמוע את הכל. אכן האנשים אשר מחוייבין בדאורייתא בתקיעת שופר, לא יחזיקו כלל התינוקות אצלם בעודן התקיעות, שמא יבטלום משמיעת קול בראותם תחבולות התינוקות. ואמר מהר"י סג"ל שנשגבה פליאה בעיניו, מאין בא שנהגו המנהג הרע הזה להוליך התינוקות לבית הכנסת לשמוע הם קול שופר. בשלמא בקריאת המגילה עבדינן משום שמחה, והכא מאי. תינוקות קטנים שהגיעו לחינוך מצוה לחנכם. ואם אי אפשר לאשה להניח את בנה בביתה, אז יותר טוב להחזיקו אצלה בבהכ"נ הנשים, דאינהו אינן חייבים כ"כ כאנשים. אכן המנחת בנה בביתה – הרי זו משובחת, דהכניסה את עצמה לחיוב, וגם אנו מברכינן למעניהם על תקיעת שופר".

וכ"כ הרבה אחרונים, שנשים קיבלו על עצמם לשמוע תקיעת שופר: שו"ת רע"א (א, השמטות); חיי אדם קמא, ז; א"א מבוטשאטש תקפט; בא"ח נצבים יז.

ו, יא – האם מותר לנשים לאכול לפני תקיעת שופר

כתב א"א מבוטשאטש (סוף תקצב): "גם אשה אין לה לטעום קודם שופר, כי שווינהו חובה עליהן. וגם שאינה בריאה כל כך, אם יכולה לשמוע תחילת היום שופר מאיזה איש, אין לטעום קודם שופר".

אמנם בחיי אדם קמא, ז, כתב: "ואם האשה צריכה לאכול בשחר, תאכל קודם התקיעות, כי בלאו הכי מדינא פטורות. ואף על גב שכבר קבלו עליהם חובה, מכל מקום במקום צער או חולי, יש לומר דלא קיבלו". וכ"כ קיצור שו"ע קכט, יט: "ואם האשה חלושה וצריכה לאכול קודם התקיעות, יכולה לאכול".

ו, יב – גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה

קידושין לא, א: "אמר רבי חנינא: גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". כמה ביאורים נאמרו בראשונים:

א' כתבו תוס' (שם 'גדול'; ע"ז ג, א, 'גדול'): "נראה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף, לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור, ממי שאין מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח". וכ"כ ריטב"א שם: "פירשו רבותינו ז"ל טעם הדבר: שזה שטן מקטרגו כשהוא מצווה, וזה אין שטן מקטרגו, ולפום צערא אגרא". וכ"כ תוס' רא"ש שם בביאורו הראשון.

ב' הריטב"א (שם) כתב בשם הרמב"ן: "ורבינו הגדול ז"ל פירש שהמצות אינן להנאת הא-ל יתברך המצוה, אלא לזכותינו. ומי שהוא מצווה קיים גזירת המלך, ולפיכך שכרו מרובה יותר מזה שלא קיים מצות המלך. מכל מקום אף הוא ראוי לקבל שכר, שהרי מטוב לבב וחסידות הכניס עצמו לעשות מצות השם יתברך". וכ"כ תוספות רא"ש בביאורו השני: "ועוד, שאין הקדוש ברוך הוא צריך כלום לכל המצוות, אלא שאומר ונעשה רצונו, הילכך המצווה ועושה הוא עושה רצון קונו, אבל מי שאינו מצווה ועושה לא שייך לומר ביה: עושה רצון קונו, שהרי לא צוה לו כלום, ומכל מקום שכר יש". 1

ג' בשיטה מקובצת (בבא קמא פז, א) הביא עוד פירוש: "גדול המצווה ועושה. פירש גאון ז"ל: לפי שאין לו ליכנס באומנות שאינו שלו, ונראה כאלו יורד לאומנות חברו".

עוד ביאר הרמב"ן (מובא בריטב"א קידושין שם) שלא על כל מצווה שאינו מצווה בה מקבל האדם שכר על עשייתה, אלא "דוקא במצוות שצוה השם יתברך לאחרים שיש לו בהן רצון, אבל העושה מאליו מצוות שלא צותה בהם תורה כלל, זו היא שאמרו (עי' ירושלמי שבת פ"א ה"ב): כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט".

אמנם במאירי (ב"ק פז, א) כתב שכל "דבר שיצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הכנעת לב וכיוצא בזה, ועושה ממנה על עצמו – מצוה", ואינו נקרא הדיוט. מעין זה מובא בשטמ"ק ב"ק פז, א, בשם מהר"י כהן צדק, שמי שאינו מצווה ועושה שמקבל שכר, "דוקא בדברים שאם לא נכתבו ראויין להיכתב, כגון שבע מצוות דבני נח דאמרינן לעיל". (עיין עוד שנות אליהו ברכות א, ג; מנחת חינוך שו, ד).

ו, יג – מצד מסוים גדול מי שאינו מצווה ממרן הרב קוק

כתב מרן הרב קוק (שבת הארץ מבוא אות ז): "הדעת נוטה שמי שמחייב את עצמו במצווה שאינו חייב בה, אינו בכלל הדיוט, ואדרבא, הריהו מקבל שכר. ובירושלמי דמכילתין (שביעית פ"ו ה"א) אמרינן: "אמר רבי אלעזר: מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות. מה טעם? וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ (נחמיה י, א). מה מקיים ר"א וְאֶת בְּכוֹרֵי בְקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ (שם י, לז)? מכיוון שקיבלו עליהן דברים שלא היו מחוייבים עליהן, אפילו דברים שהיו מחוייבים עליהן – העלה עליהן הכתוב כאילו מאליהן קיבלו עליהן. מה מקיים רבי יוסי ב"ר חנינא וּבְכָל זֹאת? מכיוון שקיבלו עליהן בסבר פנים יפות, העלה עליהן הכתוב כאילו מאליהן קיבלו עליהן". (ע"כ הירושלמי).

משמע מזה, שמי שמקבל על עצמו מאליו מצווה שאינו חייב בה, נוספת בו מעלה גדולה יותר ממי שחייבתו תורה על זה. ולא פליגי, לפי זה, ר"א ורבי יוסי ב"ר חנינא אדר' חנינא, רבו ואביו, דאמר (קידושין לא, א): גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. כי המצווה ועושה עדיף מצד עצם קיום המצווה, אבל מצד ערך הקבלה שבלב גדול יותר המקבל על עצמו מאליו, שבזה מורה על אהבת ה' יתברך ואהבת מצוותיו הנטועה בליבו. ולא כן העושה מה שהוא מחוייב בו, שהוא מוכרח לעשותו מפני שחייבתו תורה בכך. ואף על גב שלברך על המצווה שהוא מחייב את עצמו ומצד הדין הוא פטור ממנה, חולקים בזה רבים על התוספות שכתבו שיש לברך עליה, מ"מ בעיקר הדבר אינם חולקים דמצווה הוי".


  1. . שם לד, א, הגמ' מביאה מקור לפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא: כל מצוות עשה שבתורה נלמדות ממצוות תפילין, וזו הוקשה למצוות תלמוד תורה, שבה נאמר (דברים ו, ז): וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ – ולא לבנותיך. ומבררת הגמ' שם ב, מדוע לומדים מתפילין לפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, אפשר היה ללמוד מן המצוות שנשים חייבות בהן, כמו שמחה ברגל, לחייב את הנשים בכל מצוות עשה שהזמן גרמן (מוסיף הריטב"א שיש עדיפות ללמוד ממצוות אלו על פי הכלל שכל מקום שאפשר ללמוד לקולא או לחומרא – לומדים לחומרא, ולמה כאן למדו לקולא)? הגמ' עונה שלא ניתן ללמוד משמחה, מאחר שהמצווה מוטלת על בעלה לשמחה, וכן לא ניתן ללמוד מהקהל, לפי שמצה והקהל הם שני כתובים הבאים כאחד, שאינם מלמדים.
  2. . והמשיך שם: "לכן אף אם ישתנה סדור החיים בעולם גם לכל הנשים ולעשירות בכל הזמנים, ואף כשאפשר למסור הגידול לאיזה אינשי ונשי כבמדינתנו, לא נשתנה דין התורה ואף לא דין דרבנן. ולא תועיל שום מלחמה כי אין שום כח לשנות, אפילו בהסכם כל העולם כולו, שום דבר".
  3. . בשועה"ר תפט, ב, שינה מלשון המ"א וכתב: "נשים ועבדים פטורים ממצוה זו מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, ובמקצת מדינות שמו הנשים מצוה זו עליהם חובה".
  4. . מה שכתב רע"א שרוב הנשים קיבלו על עצמן לקיים רוב מצוות עשה שהזמן גרמן, קדמו במאירי (חיבור התשובה מאמר ב, פרק ג): "אבל חרש שוטה וקטן ואשה אין צריך להאריך בעניינם, שהרי מעיקר הכלל השנוי במשנתנו אין מוציאין את הרבים, שהרי אינם מחויבים. ולא עוד אלא שאם באו נשים לתקוע לעצמן – יש מי שמוחה בידם שלא לברך, וכן הדין בכל מצות עשה שהנשים פטורות, אבל החמירו בנות ישראל על עצמן בכולן או במקצתן לעשותן, כתקיעת שופר או נטילת לולב וישיבת סוכה ודומיהן, שמוחין בידם שלא לברך…".
  5. . כיוצא בזה כתב במרומי שדה (קידושין שם): "גדול המצווה ועושה. לפי הפשט דשתים הוא עושה, חדא העניין הישר והטוב בעצמו מעלה שכר. שנית, שעשה נחת רוח ליוצרו שצוה ועושה רצונו ית"ש". עיין עוד העמק דבר ויקרא כו, ג, תחילת פרשת בחוקותי.

תפריט