הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ט – ראש השנה שחל בשבת בזמן המקדש

ראש השנה שחל בשבת

ט, א – הטעם שאין תוקעים בראש השנה שחל בשבת

משנה ראש השנה כט, ב: "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה".

ובגמ' שם: "מנא הני מילי? אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר (ויקרא כג, כד): שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה, וכתוב אחד אומר (במדבר כט, א): יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. לא קשיא; כאן – ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן – ביום טוב שחל להיות בחול. אמר רבא: אי מדאורייתא היא – במקדש היכי תקעינן? ועוד: הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי, דתנא דבי שמואל: כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (במדבר כט, א) – יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת, שהיא חכמה ואינה מלאכה, אלא אמר רבא: מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה, כדרבה. דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעמא דלולב, והיינו טעמא דמגילה".

ט, ב – הטעם שלא גזרו במקדש

ביאר רש"י (ר"ה כט, ב, 'גזירה'): "גזירה שמא יטלנו וכו' – ובמקדש לא גזור, דאין איסור שבות דרבנן במקדש". וכ"כ מאירי: "ולא היו חוששין לגזרה זו מפני שאין שבות במקדש, ר"ל שאין אוסרין שם דבר מגזרת דבר אחר, שאין חשש שכחה במקדש".

בטורי אבן (ר"ה שם) הקשה על ביאורו של רש"י, שלכאורה שבות שאינו תלוי במקדש וקדשיו – גוזרים גם במקדש. וכך למדנו בסוכה (מב, ב-מג, א) שתקנו חז"ל לא ליטול לולב ביום הראשון של סוכות שחל בשבת, והתקנה היתה גם במקדש, שמא יטלטל את הלולב ארבע אמות ברשות הרבים. 1 ולכן ביאר הטורי אבן אחרת: "אבל הפי' הנכון נ"ל משום דלא רצו חכמים לבטל תקיעת שופר לגמרי בראש השנה שחל בשבת, משום שהוא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים, דמהאי טעמא הקילו לתקוע משחרב בית המקדש בכל מקום שיש בו בית דין, משא"כ בלולב דבטלו לגמרי". (להסבר נוסף, עיין ערוך לנר סוכה מג, א, 'והיינו').

ט, ג – גזירת שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים

כפי שלמדנו, טעמו של רבה הוא: "שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים". וכתב המאירי (סוכה מב, ב) שרבה קיצר בלשונו, והוא הדין שיש לחשוש להוצאה והכנסה מרשות לרשות: "והוא הדין שהיה יכול לומר: שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא שקיצר בלשונו לומר שיוציאנו ויעבירנו אלא שמאחר שסוף כונתו בהעברה כדי לילך אצל חכם, נקט ליה לשון העברה". וכ"כ הרמב"ם (שופר ב, ו): "ולמה אין תוקעין? גזרה שמא יטלנו בידו ויוליכו למי שיתקע לו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או מוציאו מרשות לרשות ויבוא לידי איסור סקילה". 1

לעומת זאת, נאמרו טעמים רבים לבאר מדוע ישנו חשש טלטול ברשות הרבים ואין חשש של הוצאה והכנסה מרשות לרשות:

א' התוס' (סוכה מג, א, 'ויעבירנו'), ר"ן ועוד, ביארו שאין לגזור בהוצאה והכנסה מרשות לרשות לפי שיש מחיצות, וניכר הדבר כשאדם עובר מרשות אחת לאחרת, אבל "ברשות הרבים זימנין דלאו אדעתיה, ומעביר ארבע אמות".

ב' המכתם (סוכה שם) כתב שעיקר הגזירה הוא שמא יוציא מביתו וילך לבקי, נמצא שיוצא מרשות היחיד (ביתו) לרשות היחיד אחרת (בית הבקי) דרך רשות הרבים, ואין איסור דאורייתא של הכנסה והוצאה אם לא הניח את השופר או הלולב ברשות הרבים. וכ"כ המאירי בשם 'גדולי המפרשים'. 1

ג' רש"י (סוכה מב, ב) כתב שישנם אופנים רבים שיש לחשוש לטלטול ארבע אמות ברשות הרבים, כאשר באותם מצבים אין איסור מהתורה של הוצאה והכנסה מרשות לרשות.

ט, ד – ביאור מחודש

כפי שלמדנו טעמו של רבה הוא שמא אדם יטעה ויעביר את השופר או הלולב ארבע אמות ברשות הרבים.

בספר הרב הוסיף ביאור חדש: "מפני שהכל חייבים במצוות השופר, ואין הכל בקיאים באיסור טלטול ברשות הרבים".

והמקור לדברי הרב ביום תרועה (מהר"ם בן חביב, ר"ה כט, ב), שביאר למה גזרו רק על טלטול ארבע אמות ברשות הרבים ולא על הוצאה והכנסה מרשות לרשות: "והשתא דאתית להכי, יראה לתרץ תירוץ חדש, דמאי דנקט התלמוד שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, משום דס"ל לאינשי דלאו מלאכה היא, כיון שאין לה רמז בכתוב. משא"כ מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, דכתיב בקרא, כדאיתא ר"פ הזורק (שבת צו, ב), וזהירי בה טפי, ולא אתי להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים". כלומר, השכחה שעלולה לגרום לטלטול נובעת מכך שאנשים אינם יודעים ואינם בקיאים באיסורי הטלטול ברשות הרבים.

ועל פי זה אפשר לבאר שהסיבה לכך שאין שבות במקדש היא משום שהכהנים זריזים הם, ולפי ביאור הרב, הזריזות היא כתוצאה מהבקיאות והדקדוק בדיני התורה.

עוד שאל הפני יהושע (ביצה יח, א): "דודאי לאו ברשיעי עסקינן, דהכל יודעין שאסור להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ואין לחוש לכך אלא בעם הארץ גמור או שמא ישכח שהוא שבת, א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שאסרו לטלטל לולב ולטבול כלים? סוף סוף ליכא תקנתא בהכי לעם הארץ גמור שאינו יודע תקנת חכמים, וכן למי שישכח שהוא שבת?" (עיין שם שני ביאוריו). ועל פי מה שביאר הרב בספר, שחוסר הזהירות נובע מחוסר הבקיאות בדיני טלטול ברשות הרבים, שפיר דמי. 1

ט, ה – דעות שאין תוקעים בראש השנה שחל בשבת מהתורה

מצינו בחז"ל דעות הסוברות שמדין תורה אין לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת. כך מבואר בירושלמי ר"ה פ"ד ה"א: "ר' אבא בר פפא אמר: רבי יוחנן ורשב"ל הוון יתיבון מקשיי, אמרין: תנינן י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה. אין דבר תורה הוא אף בגבולין ידחה, אין לית הוא דבר תורה אף במקדש לא ידחה! עבר (רב) כהנא, אמרין: הא גברא רבה דנישאול ליה. אתון שאלון ליה, אמר לון: כתוב אחד אומר (במדבר כט, א): יוֹם תְּרוּעָה, וכתוב אחד אומר (ויקרא כג, כד): זִכְרוֹן תְּרוּעָה, הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול – יום תרועה, בשעה שהוא חל בשבת – זכרון תרועה, מזכירין אבל לא תוקעין. ר' זעירה מפקד לחברייא, עולון ושמעין קליה דרבי לוי דרש (ר' זירא הורה לחברים, הכנסו לשמוע דרשתו של ר' לוי), דלית איפשר דהוא מפיק פרשתיה דלא אולפן (שלא יתכן שלא יחדש דבר). ועל ואמר קומיהון: כתוב אחד אומר: יוֹם תְּרוּעָה, וכתוב אחד אומר: זִכְרוֹן תְּרוּעָה, הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול – יוֹם תְּרוּעָה, בשעה שהוא חל בשבת – זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מזכירין אבל לא תוקעין. מעתה אף במקדש לא ידחה? תנא (ויקרא כג, כד) בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. מעתה אפילו במקום שהן יודעין שהוא באחד לחדש ידחה (כגון במקום שהולכים לפי הלוח). תני רשב"י (ויקרא כג, כה): וְהִקְרַבְתֶּם – במקום שהקרבנות קריבין. אמרין חברייא קומי ר' יונה, והכתיב (שם כה, ט): וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי וגו', אמר לון: זו את מעביר בארצכם, הא אחרת לא. אמרין ליה: או נאמר זו אתם מעבירין בארצכם, הא אחרת בין בארץ בין בחו"ל? א"ר יונה: אילו הוה כתיב תעבירו שופר בארצכם הייתי אומר כאן מיעט ובמקום אחר ריבה, אלא: בְּכָל אַרְצְכֶם (שם), כאן ריבה ובמקום אחר מיעט".

וכן בספרא בהר פרשה ב: "תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם – מלמד שכל יחיד חייב, יכול אף תרועת ראש השנה תהיה דוחה את השבת? תלמוד לומר: בְּכָל אַרְצְכֶם וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, שאין תלמוד לומר בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, ממשמע שנאמר בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים איני יודע שהוא יום הכיפורים בעשור לחודש?! אם כן למה נאמר בעשור לחודש? אלא בעשור לחדש דוחה את השבת בכל ארצכם, ואין תרועת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד". 1

ט, ו – טעם פנימי לגזירת חז"ל

בשו"ת תורה לשמה תל"ו, שאלו את רבי יוסף חיים לפשר גזירת חז"ל: "בזמן הזה כשחל ראש השנה בשבת, דאין תוקעין משום גזרה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, וכן הוא הדין כשחל יום ראשון דסוכות בשבת שאין נוטלין לולב, ואף על פי שהוא מצות עשה מן התורה, איך משום גזרה דשמא יעביר ד' אמות ברשות הרבים יבטלו חז"ל מצוות עשה מן התורה? והלא אין ודאי נדחה מפני הספק, ובעלמא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה, וכאן העשה נדחה מפני ספק של לא תעשה דילמא יעביר. ועוד רצינו לידע, מאחר דעל ידי מצות עשה של תקיעת השופר נעשה הנסירה ונתקן הפנימיות, אם כן כשחל ראש השנה בשבת במה נתקן ונעשה כל דברים הנעשים ע"י תקיעת שופר למעלה? וכן בענין נטילת לולב שהוא המשכת החסדים דבר יום ביומו, במה יהיה המשכת החסדים אותו היום?"

והשיב רבי יוסף חיים תשובה יסודית ביחס לגזירות חז"ל: "הטעם דשמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים לא אמרו רז"ל אלא בשביל לעשות טעם פשטי ונגלה לגזרתם לפני המון ישראל, כדי שתתקבל גזרתם אצל כל אדם ולא תהיה גזרה שאין בה טעם. אך אין זה עיקר הטעם שלהם, אלא העיקר הוא מפני שהם ידעו ברוח קדשם שהתיקון הנעשה ע"י מצות אלו ביום זה, הנה כאשר חל יום זה בשבת הנה הוא נעשה מאיליו מכח קדושת השבת, ואין צריך לעשותו על ידינו. לכן בעבור כבוד שבת תקנו שלא לתקוע ביום זה ולא יטלו לולב, להורות שהתיקון של המצות האלה הוא נעשה מאיליו ע"י קדושת השבת. אך זה הטעם הוא סוד ונסתר ולא יספיק להמון ישראל, ולכן הוכרחו לעשות טעם אחר לגזרתם, והוא שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. ומאחר שהם מוכרחים לגלות זה הטעם, על כן במקדש דלא שייך זה הטעם דשמא יעביר ד' אמות – תוקעין, וכן במקום שיש סנהדרין של כ"ג, שהם סנהדרי קטנה – גם כן תוקעין, משום דבפני בית דין לא שייך טעם זה. ולעולם עיקר הטעם הוא משום דהתיקונים הנעשים ע"י מצוה זו הם נעשים מאליהם מכח תוספת קדושת השבת".

ט, ז – טעם ההלכה מליקוטי תורה לאדמוה"ז

עוד ביאר בליקוטי תורה על דרך הסוד: המשכת השופר היא מבחינת בינה של אריך אנפין שמתגלה בבינה דאצילות, ואילו המשכת השבת היא מבחינת חסד של אריך אנפין שמתגלה בחכמה דאצילות. כמבואר בדרושים לראש השנה (נו, א – נח, א).

ושם נז, א: יסוד ביאורו, שעיקר עבודתנו בראש השנה לעורר רצון להמשיך מלכותו בעולם ולהעניק חיים לשנה הבאה. והכל תלוי בעונג, שהוא תכלית החיים: "והנה מבואר בפרי עץ חיים שסוד השופר הוא בבינה, כי התלבשות ומקום גילוי התענוג הוא בבינה, וכנודע, כי התגלות עתיק הוא בבינה… ומשם מקבל הדיבור שהוא בחינת מלכות, בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ (תהלים לג, ו), להיות עונג במידת המלכות גם כן". ועל ידי זה מתעורר רצון להמשיך חיות לחידוש העולם בשנה הבאה. ותחילת ההמשכה נעשית על ידי שופר של איל, שמבטא קול פשוט שלמעלה מהחכמה, שעל ידו מתעורר גילוי עתיק בבינה.

ובשבת, על ידי השביתה בהשלמת השבוע, מתעלים כל המחשבות והמעשים לשורשם, ונעשה מזה עונג. וזהו שאמרו בעץ חיים ששבת הוא גילוי מוחין דאבא, ועל ידו מתגלה עונג בשלוש בחינות שהתענוג מתגלה בהן: בינה, הוד, יסוד. אלא שיש בחינות רבות בעונג. ועל דרך כלל, מקור התענוגים למעלה בשם אריך אנפין, לפי שמתפשט באריכות הרבה, משא"כ המדות דאצילות נקראות זעיר אנפין, לפי שהן מעטות הכמות.

"והנה בחי' המשכת התענוג שיתענג ממידת המלוכה הנמשך ע"י השופר, הוא מבחי' מובדלת מבחי' התענוג המאיר בשבת. כי התענוג הנמשך בשבת הוא מה שמתלבש בחכמה דאצילות… ובחכמה מתלבש חסד דאריך אנפין… אבל ע"י השופר נמשך מבחי' בינה דאריך אנפין… והוא המתלבש בבינה דאצילות שסוד השופר… ולכן גם בשבת מצוה לתקוע מדברי תורה, לפי שממשיכים הארת תענוג יותר עליון מבחי' התענוג דשבת כנ"ל… ושורש הענין הוא כי ידוע שהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים, וכל ממוצע יש בו בחי' מזה ומזה שלכך הוא יכול לחברם ולהוריד שפע מזה לזה… והבחי' הא' שבו שהיא התחתונה שבמאציל גדלה וגבהה מעלתה על בחי' ב' שבו שהיא שרש הנאצלים. והנה זה (שבשבת) החכמה מלבשת להארת התענוג, היינו מבחי' ב' שבו שהוא שרש לנאצלים, שהן הן ז' תחתונות דאריך אנפין שמתלבשות באצילות… אבל על ידי השופר ממשיכים מבחי' הא' שבו שהוא בחי' תחתונה שבמאציל, והיינו בחי' חוכמה ובינה דאריך אנפין… אך מקום התגלותן הוא בבינה דאצילות…".

"אך אעפ"כ ראו חכמים משום גזרה דרבה לדחות מ"ע זו בשבת. והענין כי גזרה זו היתה בזמן בית שני, כנודע בגמרא, שרוב הגזירות והחומרות והסייגים היו בזמן בית שני דוקא. והיינו מחמת שבבית שני לא היתה גאולה שלימה, כי היו מלכי עובדי כוכבים מושלים עליהם כנודע, וגם ארז"ל (יומא כא, ב) ע"פ וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָ"ה חסר ה', שה' דברים חסרו בבית שני… והטעם לכל זה, כי בית ראשון היה מבחי' ה' עילאה בינה… עלמא דחירות…" שממנה גם בחינת הנבואה. ובית שני מבחינת ה' תתאה, מלכות, ולא היתה בו חירות מיצה"ר ושעבוד מלכויות. ולכן גזרו בו חכמים כמה גזירות, למנוע היניקה מהחיצונים. "ולכן בשבת שבלא"ה נמשך בחי' הארת התענוג מז' תחתונות פטור משופר, כי תענוג העליון מזה, דהיינו מחכמה ובינה דאריך אנפין הנמשך ע"י השופר, לא הי' נמשך כ"כ בזמן בית שני. אכן זהו במדינה, אבל במקדש עצמו היו תוקעין, דכתיב (בראשית כח, יז): וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם… ובו עצמו היה יכול להיות גילוי בחי' בינה דאצילות…" ולאחר החורבן התירו לתקוע במקום בית דין סמוכים, "כי שורש ההמשכה שע"י השופר למתק הדינים הוא מגבורה דעתיק שבמוחא סתימאה, וזה עצמו שורש ומקור של הבית דין סמוכים…".


  1. . כיוצא בזה כתב המאירי (סוכה מב, ב) שהגזירה שלא ליטול לולב ביום טוב הראשון של סוכות שחל בשבת היא גם במקדש: "ואף על פי שאין שבות במקדש, דוקא במה שמסור לעבודת המקדש, אבל זו שמסורה לכל לא".
  2. . אמנם בהל' מגילה (א, יג) ובהל' לולב (ז, יג) הרמב"ם לא הזכיר הוצאה והכנסה מרשות לרשות אלא רק ארבע אמות ברשות הרבים, ורבים דנו בדבריו.
  3. . וקצת תמוה, שבמקרה הזה גם אין איסור דאורייתא על ההעברה ברשות הרבים (הערת הרב יונדב זר שליט"א).
  4. . כיוצא בזה ביאר שפת אמת (ר"ה כט, ב), שיש חשש שאדם יבוא להתיר לעצמו לטלטל פחות פחות מארבע אמות, ויבוא לידי טלטול גמור של ארבע אמות: "ויש להוסיף על דבריהם דלא חשדינן ליה שיעשה איסור הוצאה, אלא שיבוא להתיר עצמו להעביר פחות מארבע אמות ויבוא לידי מכשול ע"י שהוא בהול, ויעבירנו ד' אמות ביחד. ואפשר שגם התוס' נתכוונו לזה". וגם טעות זו עלולה לנבוע מחוסר בקיאות והבנה בחומר איסור טלטול ארבע אמות ברשות הרבים.
  5. . דבר מעניין כתב בעל הערוך לנר בספרו מנחת עני פרשת האזינו, בהקשר למה שמבואר בר"ה טז, ב, שכל שנה שאין תוקעין לה מתחילתה – מריעין לה בסופה, שבדק ומצא שהשנים הרעות ביותר והטובות ביותר היו בשנים שבהן חל ר"ה בשבת. כך היה בחורבן ראשון ושני, וכך בשנת מחילת עוון העגל, ובשנה שנכנסו לארץ.

תפריט