ה – הברכה, המצווה והכוונה

פורסם בקטגוריה פרק ד - מצוות השופר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ה, א – מצוות שמיעת קול שופר

כתב הרא"ש (ר"ה ד, י): "ורבנו תם כתב שיש לברך 'על תקיעת שופר' משום דעשייתה היא גמר מצוותה". והובאו דברי ר"ת בכמה ראשונים: רי"ד (ספר המכריע ערך סא); ראב"ד (תמים דעים קעט); סמ"ג (עשין מב).

אמנם הרא"ש כתב בשם בה"ג וראבי"ה שיש לברך לשמוע בקול שופר, וביאר: "הא דמברכים לשמוע בקול שופר ולא מברכים לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה, משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא, ולא בתקיעת שופר. כדתנן (ר"ה כז, ב): התוקע לתוך הבור וכו' ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא, כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע".

וכ"כ הרמב"ם הל' שופר (א, א) שהמצווה מתקיימת בשמיעת קול השופר: "מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר (במדבר כט, א): יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". ובשו"ת פאר הדור (קכא) הבהיר הרמב"ם את שיטתו יותר: "שהמצוה אינה התקיעה זולתי השמיעה, שאילו היתה המצוה המחוייבת היא התקיעה כחיוב כל אדם לישב בסוכה וליטול לולב, היה ראוי להיות השומע שלא תקע לא יצא ידי חובתו. ואלו יסתום אזניו תכלית הסתימות ויתקע היה יוצא ידי חובתו להיות שתקע. ואין הדבר כן, אבל המצוה היא השמיעה לא התקיעה, ואין אנחנו תוקעים זולתי כדי לשמוע. כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנחנו עושין אותה זולתי כדי לשבת בה, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר ולא נברך על תקיעת קול שופר".

וכן למדנו מדין שופר הגזול, שאם תקע בו – יצא ידי חובתו, שהמצווה בשמיעת הקול, ואין בקול דין גזל (רמב"ם שופר א, ג; שו"ע תקפו, ב). 1

ה, ב – ביאור למצוות שמיעת השופר ממרן הרב קוק

כתב מרן הרב קוק (מצות ראיה תקפה, ב) ביאור למצוות שמיעת קול השופר; בתחילה הביא את הפוסקים שהקשו על דינו של רבי יוחנן (ר"ה לד, א-ב) שמי ששמע ט' תקיעות כל היום – יצא ידי חובתו, הרי לגבי תפילה וקריאת שמע (ברכות כג, א) למדנו שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש!

וכתב שאפשר לבאר את הדין על פי מה שכתבו רוב הפוסקים שהמצווה היא שמיעת קול השופר ולא תקיעת השופר. וז"ל: "אמנם נראה שיש נפקא מינה בזה, אם הפעולה של התקיעה היא תכלית מצוה בפני עצמה או הכנה לקיים בזה המצוה שאי אפשר בלעדה. הנה, אם היא בעצמה הפעולה התכליתית, צריך לדקדק בה כמו גבי קריאת שמע, כשהתורה צוותה לקרות ק"ש, אני מבין שהכוונה כל ק"ש ולא חצי ק"ש. וכיון שדברה התורה על הפעולה, צריך להתבונן על הפעולה איך היא נקראת שעושה אותה כולה, שנֹאמַר שמצטרף מה שעשה קודם למה שעשה אח"כ, או לא. ושיערו חכמים שבשיעור שיכול לגמור את כולה, שוב אין צירוף לראשית הפעולה שעשה קודם עם אחריתה שעשה עכשיו, הרי הן שתי פעולות בודדות, וכל אחת אינה משלמת, ושתיהן אינן מצטרפות. אבל אם לא צוותה תורה על שום פעולה בעצם, כגון שמיעת השופר שאינה שום פעולה בעולם כלל, ולא שייך בה מצד עצמה צירוף ופירוד, שאינה תלויה בעצמה ואין החיבור והצירוף תלוי בה, רק בההכנה שהיא התקיעה, והתקיעה שזכרה התורה אינה המצוה, שנֹאמַר שצריך לעשותה בפעולה אחת, שהרי לא דברה עליה תורה מצד עצמה".


  1. . הפוסקים והמפרשים דנו באריכות בהגדרה המדוייקת של מצוות שמיעת קול השופר ותקיעת השופר לדעת ר"ת והרמב"ם. עיין יום תרועה ר"ה כט, א; פרי חדש תקפה, ב; שאגת אריה ו; מנחת חינוך תה; אבני נזר או"ח מ, ו; הר צבי ד, פה; ציץ אליעזר ג, יד; ועוד.
פורסם בקטגוריה פרק ד - מצוות השופר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן