א – מצוות שמיעת תרועת השופר

פורסם בקטגוריה פרק ד - מצוות השופר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/15-04-01/

יום תרועה ומשמעות התרועה והתקיעה

א, א – יום תרועה – יום דין

ביאר הרמב"ן (ויקרא כג, כד) שמשמעות יום תרועה – יום דין: "ולא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת, למה התרועה, ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קדש כלל. אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכיפורים, בראש החודש, נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך, כי בם ידין עמים, בראש השנה ישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו. נרמז בכתוב הענין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים".

א, ב – ראש השנה הוא יום דין ברחמים

הוסיף הרמב"ן שהתקיעות לפני התרועה ואחריה רומזות למידת הרחמים, שראש השנה הוא יום דין ברחמים: "ועל דרך האמת, תרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו, שנאמר (תהלים פט, טז): אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה (שיודעים את מידת הדין), וכענין שכתוב (ירמיהו ד, יט): תְּרוּעַת מִלְחָמָה, כי השם אִישׁ מִלְחָמָה (שמות טו, ג), אם כן יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם (במדבר כט, א), שיהיה היום לתרועה לנו, וכן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ (ויקרא כג, כד), שיהיה זכרון בתרועה, ולפיכך הוא מקרא קודש. ולא הוצרך להזכיר שופר, כי השופר רמז ב'יום' וה'תרועה' בו, והנה הוא יום דין ברחמים לא תרועת מלחמה. ומפני זה הזכיר הכתוב התרועה, שכבר קבלה ביד רבותינו, וכל ישראל רואים עד משה רבינו, שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ולמה יזכיר הכתוב התרועה ולא יזכיר התקיעות כלל, לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים? אבל התקיעה היא הזכרון, והוא השופר, והתרועה כשמה, ומפני שהיא כלולה מן הרחמים, תקיעה לפניה ולאחריה. ולפיכך אמר ביוֹדְעֵי תְרוּעָה (תהלים פט, טז) כי בצדקה ירומו, כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה (שם יח). והנה זה מבואר כי הכל תלוי בתשובה, אלא בראש השנה מתיחד במידת הדין ומנהיג עולמו, וביום הכיפורים במידת הרחמים, והוא מאמרם (ר"ה לב, ב): מלך יושב על כסא דין וכו', ראש השנה יום דין ברחמים, ויום הכיפורים יום רחמים בדין".

א, ג – הגברת מידת הרחמים על מידת הדין

הוסיף רבנו בחיי (כד הקמח ראש השנה, החלק השני) שהתקיעות לפני התרועה ואחריה באות לבטא התגברות מידת הרחמים על מידת הדין: "ושתי מידות אלו הן רמוזות במצווה זו של תקיעת שופר: התקיעה כנגד מידת רחמים, התרועה כנגד מידת הדין. לבאר שהעולם שנברא בתשרי, נברא בשתי מידות אלו, ובתקיעת השופר אנו מעוררין הלב למטה ומעוררין הכוונה במידות למעלה. ולעולם התקיעה בראש ובסוף, כדי שתתגבר מידת רחמים על מידת הדין, וזהו שאומרין בתפילה: ויגולו רחמיך על מדותיך, שיתגלגלו רחמיו ויהפך מידת הדין למידת רחמים. הוא שאמרו במדרש תהלים (מז, ו): עָלָה אֱלוֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר, אמר רבי יהודה בשם ריש לקיש: כיון שעלה הקדוש ברוך הוא בדין וישב על הכסא לדון, כיון שתוקעין בשופר – הוא עולה והופך מידת הדין למידת רחמים".

א, ד – משמעות התרועה והתקיעה מהחצוצרות במדבר

בעקדת יצחק (אמור, שער סז) הוסיף שמשמעות התרועה והתקיעה נלמדת מהחצוצרות במדבר: "וכן הוא מבואר כי כמו שנתחלף השופר מכל שאר הכלים לעניין החרדה וההתעוררות, כמו שאמרנו, כן יש התחלפות בקולות הנעשות בו, כי יש מהם המורות על ההנחה והיישוב, וקולות מעוררות אל החרדה והצער. כמו שהוא מבואר מפרשת חצוצרות, נאמר (במדבר י, ט): וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם וגו' וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וגו', יֵראה שהתרועה היא סימן החרדה וצער המלחמה. אמנם על השמחה והיישוב נאמר (שם י): וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם וגו', הרי שהתקיעה הפשוטה היא סימן השמחה והיישוב. ולזה הטעם נאמר (שם ה): וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת וגו', כי אין תנועה בלי צער וערב, כי כל תנועה תורה על חסרון דבר. ואפילו על שינוי מקום כל שהוא, כשמוציאין התיבה ברחובה של עיר בסדר התעניות, אמרו חז"ל (תענית טז, א): גלינו, וגלותינו מכפרת עלינו. ולזה נאמר (שם ו): תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם".

וכ"כ הרב בספר: "לעומת התקיעה שמבטאת שמחה ויציבות, התרועה רומזת לשברון, חרדה, בכי ושידוד מערכות. וכן מצינו שציווה ה' את ישראל במדבר, שכאשר יצטרכו להתכנס יחד, יתקעו תקיעה בחצוצרות, שהתקיעה מבטאת שמחה והתכנסות. וכאשר יצטרכו לצאת למלחמה או לפרק את המחנה ולהמשיך בנדודים, יריעו תרועה בחצוצרות (במדבר י, א-ז). כי התרועה מבטאת שבר ובכי על מה שהסתיים ולא הושלם, וחרדה לקראת השלב הבא".

א, ה – עיקר עניינו של ראש השנה הוא התרועה

כתב מנורת המאור (נר ה, כלל ב, חלק א, פרק ד), שראש השנה נקרא יום תרועה מפני שעיקר עניינו של היום הוא שברון הלב וחזרה בתשובה: "ונקרא יום זה יום תרועה ולא יום תקיעה, מפני שהמתנחם על חטאיו, בוכה ומתאנח ומיילל עליהם, מוכיח דעתו עליו שעזבם ולא יחזור עוד להם. נמצא, שהתנאי האמצעי אשר אליו רמזה התרועה גדול שבכולם, על כן אמרה תורה (במדבר כט, א): יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. גם כן הוא לשון שברון הלב, כמו תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל (תהלים ב, ט). גם הוא לשון הערה בחילוף תיבות".

כיוצא בזה כתב הנצי"ב (העמק דבר ויקרא כג, כד): "עוד יש להבין מה זה פירוש הכתוב תרועה, והלוא אין תרועה בלי תקיעה, אלא כל זה רמז על עניין קדושת היום ומוראו. והנה בפרשת בהעלותך (במדבר י, ט-י) כתיב וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וגו' וּתְקַעְתֶּם וגו' וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה וגו' וַהֲרֵעֹתֶם וגו', והקבלה ידועה שאין תקיעה בלי תרועה ואין תרועה בלי תקיעה לפניה ולאחריה. אלא המקרא מרמז עיקר תכלית המצוה, דביום שמחה התכלית הוא התקיעה שהוא לשמחה, והתרועה בא לצירוף, ובא להזכיר ולהתעורר לשמור עצמו שלא יהא אחרית שמחה תוגה… משא"כ ביום רעה של המלחמה וכדומה, עיקרו התרועה, והתקיעה באה עמו לצירוף, שלא יתייאש מן התקוה והגאולה. ומעתה דכתיב בראש השנה יוֹם תְּרוּעָה (במדבר כט, א), למדנו דראוי להתעורר בו התעוררות תרועה, שהוא יום הדין. ולא תרועה בלבד אלא זכרון תרועה, שיהא נזכר שהוא יום תרועה".

יעויין עוד בדברי מרן הרב קוק (מדבר שור, הדרוש השמיני) למה נקרא ראש השנה יום תרועה ולא יום תקיעה.

א, ו – הקולות החתוכים של התרועה רומזים לשבירת מידת הדין

שפת אמת (ראש השנה תרנח): "איתא בזוהר הקדוש (ח"ב פקודי רנ, ב): יוֹדְעֵי תְרוּעָה (תהלים פט, טז) – דמתברין האי תרועה, כי תרועה ושברים הם קולות נפסקים ונחלקים, שמידת הדין צריכין לשבר ולחלקה לחלקים, ואז נעשה מגבורה ג' פעמים חסד (בגימטריה). וכן כתוב בשמעון ולוי (בראשית מט, ז): אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם וכו'. אבל תקיעה היא קול אחד שלם, והיא מידת אברהם, דכתיב (יחזקאל לג, כד): אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם. וכתיב (במדבר י, ז): וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ, כי התאספות והתחברות הוא במידת התקיעה".

א, ז – התרועה מגלה את הרצון הפנימי שבישראל

בשפת אמת (ראש השנה תרנט) כתב שהתרועה מגלה את הרצון הפנימי המוסתר במשך השנה, ומכח התרועה בראש השנה הקב"ה פודה את הרצון: "אמרו חז"ל (ר"ה לד, ב): אמר הקב"ה: אמרו לפני מלכויות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. כי על ידי קבלת מלכותו יתברך שמו נפדין בני ישראל, כמו שכתוב (תהלים לד, כג): פּוֹדֶה ה' נֶפֶשׁ עֲבָדָיו – אלו בני ישראל שמקבלים מלכותו ברצון. ובאמת פירוש נֶפֶשׁ עֲבָדָיו הוא הרצון הפנימי בלב איש ישראל לעבדו באמת, כי בני ישראל נאמר עליהם (ויקרא כה, מב): עֲבָדַי הֵם, אך הרצון נכסה מרוב תלאות הגוף, ובראש השנה הקב"ה פודה זה הנפש והרצון. וזה שכתוב (במדבר כט, א): יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם, תרועה היא הרצון, תְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ (במדבר כג, כא), והוא מתגלה בפועל בזה היום".

כיוצא בזה כתב מרן הרב קוק (מדבר שור הדרוש השמיני), שבראש השנה מתעצמת קדושת נפשות ישראל כפי שהם בטבע טהרתם, ומצוות תקיעת שופר, שישראל מקיימים מתוך בחירה חופשית, באה להגדיל את זכותם שתהיה גדולה כערך קדושתן העצמית.

א, ח – תקיעת השופר מעוררת לתשובה

כתב הרמב"ם (הל' תשובה ג, ד): "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם; אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".

וכך מבואר בפסיקתא רבתי (מ, בחודש השביעי): "כך התקנתי לכם שתהיו תוקעים בשופר בראש השנה, כדי שתהיו חרדים מתקיעת השופר להתקין עצמיכם לתשובה. אמר הנביא: אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ (עמוס ג, ו), לפיכך אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַה' לֹא עָשָׂה (שם)". 1

כיוצא בזה ביארו כמה ראשונים את דברי רבי יצחק (ר"ה טז, ב): "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן". רשב"א (שם): "ופי' כדי לערבב את השטן. יש מפרשים להכניע היצר, כדכתיב (עמוס ג, ו): אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ, ושטן הוא יצר הרע, וכדריש לקיש דאמר (ב"ב טז, א): הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות". וכ"כ חידושי הר"ן שם.

יעויין בשל"ה (מס' ר"ה דרך חיים קנז-קעה) בשם אביו, שהאריך לבאר איך כל פרטי הלכות שופר רומזים ליסודות השונים של התשובה. 1

א, ט – רמזי התקיעות לפני ואחרי התרועה – של"ה

של"ה (מס' ר"ה תורה אור נה): "והנה עשה אלוהים את האדם ישר, רק שהאדם מקלקל את עצמו, והוא עקש ופתלתל. על זה מורה תקיעה ראשונה, שהוא קול פשוט וישר. ואחר כך שהוא גנוחי גנח, רומז על חולי הנפש. ואחר כך יליל, רומז על חטאים גדולים, שהם מיתת נפש. על זה צריך האדם להיות גנוחי גנח, ויילל בבכיה רבה, פלגי מים ירדו עיניו ויחזור, כי השם יתברך מקבל השבים. וכשעושה תשובה שלמה, אז שב הוא לדרכו הראשונה כאשר עשה אותו השם יתברך ישר. וזהו תקיעה אחרונה, שהוא גם כן קול פשוט וישר, כי טוב וישר ה', על כן הוא יורה חטאים בדרך".

יעויין עוד בשל"ה (מס' ר"ה תורה אור סג-סח) שהביא מהזוהר שתקיעת שופר מעוררת שופר העליון שהוא הבינה, שורש הדינים, ושם הם נמתקים. ועוד הביא מסדר התקיעות לרמ"ק: תקיעה – חסד; שברים – דין; תרועה – תפארת ומלכות; תקיעה – חסד. וסוד סדר התקיעות להמתיק כוחות הדין על ידי התקיעות הפשוטות מהצדדים.

א, י – תיקון השכל והמעשים

כתב מרן הרב קוק (מדבר שור, הדרוש השמיני) שהתקיעה רומזת לשכל הזך הישר, ואילו התרועה רומזת לתיקון השכל הכוזב, ומתוך כך לתיקון המעשים: "ונבוא עתה לעניין תקיעה ותרועה, להבין עניינן. והנה הגר"א ז"ל ביאר בפירושו לספר משלי שהשלמות השכלית נמשלת לתכשיט שהוא עשוי מחתיכה אחת, מפני שהשכל הוא אחד, ושלמות המעשים נמשלת לתכשיט מחובר מחלקים נפרדים. והכי נמי נאמר שנגד השלמת השכל באה התקיעה, שהיא אחת, ונגד השלמת המעשים ושבירת התאווה באה התרועה, שהיא מחוברת מחלקים נפרדים… והנה התקיעה היא רומזת נגד עצם השכל הזך, שבהאיר אורו ינוסו הצללים של התאוות והדעות הרעות. אבל כשבא זה השכל להזדקק למעשים, להרים את האדם ממצבו השפל שהיה נמשך אחר יצרו בדעותיו ובמעשיו, אז יתראה רק מעט מעט, ועל כל פרט יתגלה להאיר עליו אור התיקון. ויען שהתקיעה רומזת לשכל הפשוט שמשקיף על היושר בכח אחד, ע"כ כשהוא בא לתקן בפרטיות, אז אם הוא שלם בשכלו וכל השקפתו אינה כי אם על המעשים להכיר עד כמה טעה ולחזור בו, אז אין צריך עיכוב ואריכות כלל, כי תיכף יכיר כל מעשה שאינו הוגן ומיד הוא מתחרט ומסכים בשכלו לסור ממנו. אבל אם הוא צריך לתקן גם טעותו בשכל, אז הוא צריך להתעכב מעט כדי להתבונן בכל טענה של היצר הרע ולהבין שקרותה, וזהו עניין השברים והתרועה. השברים נגד האובדים בארץ בדעות רעות ורוח שטות המביא לידי עבירה, והוא מתדמה קצת לתקיעה, אבל אי אפשר לו שיהיה אחד כתקיעה, כי השכל אמיתי אחד הוא ואין קצתו סותר את קצתו, וכדכתיב (תהלים יט, י): מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו, שבקיבוצם צדקו ומתאימים הם. אבל השכל הכוזב הוא מחובר מחלקים, מתהפך לכמה גוונים כפי נטיית שקרותו, פעם בכה ופעם בכה. ע"כ צריך גניח ויליל, ומתחילה שברים לברר הדעות, ואח"כ יליל לבירור המעשים".


  1. . כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק לר"ה טז) שכאשר ראש השנה חל בשבת שאז לא תוקעים בשופר, אין צורך בהתעוררות מהשופר: "ובשבת דרשו חז"ל (תענית ח, ב) הפסוק יִרְאֵי שְׁמִי (מלאכי ג, כ) על שומרי שבת (רש"י), ואין צריך אז לשופר לעורר היראה, ולא שייך הטעם עורו ישנים מתרדמתכם, שכל אחד מישראל נופל עליו הפחד בשבת, וכמו שאמרו (ירושלמי דמאי פ"ד ה"א): אימת שבת על עם הארץ", יעויין שם המשך ביאורו.
  2. . כתב מרן הרב קוק (עולת ראיה ב, עמ' שמא): "כתב הרמב"ם שתקיעת שופר היא לזרז לתשובה, והיינו שהקב"ה מעורר לתשובה. וזה שייך לנו שאנו צריכים התעוררות, אבל הקדושים וחסידים שאינם צריכים התעוררות כזו, אין שייך אצלם זה הטעם, אלא שהיא להם גזירה מאת השי"ת המצוה. על זה אמר: כי חוק הוא לישראל – להגדולים, אבל משפט עם טעם – לאלוהי יעקב, והרי הקב"ה קורא שמו גם עלינו כולנו, והיא אצלנו בטעם".
פורסם בקטגוריה פרק ד - מצוות השופר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן