הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ב – שלושים תקיעות

תקנת רבי אבהו וסוגי התרועה

ב, א – תקנת רבי אבהו

ראש השנה לד, א: "אתקין רבי אבהו בקסרי: תקיעה, שלשה שברים, תרועה, תקיעה. מה נפשך? אי ילולי יליל – לעביד תקיעה תרועה ותקיעה, ואי גנוחי גנח – לעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה! – מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל. מתקיף לה רב עוירא: ודלמא ילולי הוה, וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה! דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה. מתקיף לה רבינא: ודלמא גנוחי הוה, וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה! דהדר עביד תקיעה שברים תקיעה. אלא רבי אבהו מאי אתקין? אי גנוחי גנח – הא עבדיה, אי ילולי יליל – הא עבדיה! מספקא ליה דלמא גנח ויליל. אי הכי, ליעבד נמי איפכא: תקיעה, תרועה, שלשה שברים ותקיעה, דלמא יליל וגנח! סתמא דמילתא, כי מתרע באיניש מילתא – ברישא גנח והדר יליל".

ב, ב – דעת רב האי גאון – יוצאים ידי חובה בכל סוג של תרועה

שאלו את רב האי גאון (התשובה המלאה מובאת בתמים דעים קיט, ובאוצר הגאונים לר"ה לד, א, אות קיז): "מקודם רבי אבהו מה היו עושין? והיא החובה של כל שנה ושנה, ולא כן יתכן מימות נביאים הראשונים ועד ימות רבי אבהו שהניחו שנה אחת בלא תקיעה! ואם החובה ידועה אצלם, מה תיקן להם רבי אבהו? והתיקון לא יהיה אלא על דבר שנסתפק ונתערבב. ואנו אומרים שלא יתכן להיות האמת בשני דרכים, אלא אם התרועה היא האמת, הג' שברים אינם חשובים, ואם הג' שברים הם העיקר, התרועה לאו כלום היא… יבאר לנו אדוננו כי אלו התקיעות שבכל שנה ושנה אנו עומדים להם בקושיות ונושאין ונותנין בבקשה מאדוננו יחי לעד שיבאר לנו מיד איך היה הדבר קודם התקנה, והיאך פירוש הסוגיה".

והשיב רב האי גאון באריכות וביסודיות. תחילה ביאר שהעיקר בתורה הוא המסורת, ואיך בפועל עם ישראל נוהגים: "כי הדבר שאנו יוצאין מידי חובותינו ועושין בו רצון יוצרינו, נכון הוא וברור בידינו ירושה משולשת מועתקת ומקובלת בקבלה מאבות לבנים דורות רצופים בישראל, מימי הנביאים ועד עכשיו… ואם יאמר אדם: אם תש"ת העיקר הרי תר"ת בטלה, ואם תר"ת העיקר הרי תשר"ת בטלה. תחילת תשובותיו לומר: מנין אנו יודעים כי יש עלינו מצווה לתקוע ביום זה? ועיקר התורה הכתובה, מנין אנו יודעים שהיא תורת משה שכתבה מפי הגבורה? אלא מפי עם ישראל, הנה אלו המעידים עליה, גם הם מעידים כי במעשה יצאנו ידי חובותינו, וכי כן העתיקו בקבלה מפי הנביאים הלכה למשה מסיני. ודברי הרבים הוא המוכיח על כל משנה ועל כל גמרא, ויותר מכל ראיה מזה פוק חזי מאי עמא דבר, זה העיקר והסמך. ואחר כך אנו מביטים בכל הדברים שנאמרו במשנה או בגמרא בעניין הזה, ומה שיעלה מהם ויתרץ כאשר את נפשותינו – מוטב, ואם יש בה כלום שלא יתכווין כאשר בלבבנו ולא יתברר בראיה, אינו עוקר את העיקר… ובפשוטן של דברי תורה הכתובים בלבד אין ללמוד כי אם תרועה בלבד, כך כתיב (במדבר כט, א): יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם, והפשוטות (תקיעות) לא נלמדו אלא מדברי חכמים, וכל שכן פשוטה לפני התרועה ופשוטה לאחריה, שאין בכתוב ראיה על זאת אלא הלכה למעשה הוא ביד ישראל, וכל שכן דמיהמנין על התקיעות ועל התרועות…".

והמשיך לבאר שלפני תקנת רבי אבהו היו יוצאים בכל אחד מסוגי התרועות, ותיקן רבי אבהו שכל ישראל יקיימו את המצווה באופן אחיד כדי שלא ייראה הדבר כמחלוקת: "ואל תחשבו בלבבכם כי בימי רבי אבהו נפל ספק בדבר הזה, כי הרי משניות קדמוניות, אחד אומרת (ר"ה לג, ב): תרועה ג' יבבות, במשנתנו, ואחד אומרת (שם בברייתא): שיעור תרועה כג' שברים, וקאמרינן ביה בהדיא (שם): אמר אביי: בהא ודאי פליגי. וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל, מהם עושים תרועה יבבות קלות, ומהם עושים תרועה יבבות כבדות, שהם שברים. ואלו ואלו יוצאים ידי חובתן, כי שברים כבדים תרועה הם ויבבות קלות תרועה הם, והיה הדבר נראה כחלוקה, אע"פ שאינה חלוקה… וכשבא רבי אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו עושין בה כל ישראל מעשה אחד, ולא יהיה ביניהם דבר שההדיוטות רואין אותו כחלוקה… ומה שכתבתם: אנו אומרים שלא יתכן האמת בשני דברים, בודאי כן הוא, אלא מיהו בזמן שאותם ב' דברים מכחישים זה את זה, אבל בזמן שזה כשר וזה כשר – יתכן להיות האמת בשני דרכים…

מכל מקום כל טורח וכל קושיות שהרחבתם בשאלה זו אין צורך בהם, וכשאתה אוחז הדרך שאחזנו, הרי היא דרך נכוחה וברורה, וכל ספק נפשט וכל שיבוש נסתלק. אלא שני חכמים שאמרו שני דברים – זה כשר וזה כשר, ותקינו תלמידיהם להיות בדבר זה עושין כזה, כדי לחלוק כבוד לשניהם, ולא יהא הפרש בין התלמידים ולא יבואו לידי שאומרים: אלו כמנהג רבים נעשה, ואלו כמנהג רבים נעשה, ואע"פ שהאחד כשר וגם האחרון, גם הם אומרים: הלוא טוב היה זה. וכך עשה רבי אבהו, וכל ישראל ישר בעיניהם וקיבלוה".

ראשונים רבים הביאו את דברי רה"ג וסברו כמותו: כ"כ רז"ה (ר"ה יא, א, מדפי הרי"ף), וסיים: "אלו דבריו של רבינו האי גאון ז"ל, והם טובים ונאים ומתוקים מדבש ונופת צופים"; רא"ש (ר"ה ד, י); חינוך (תה); ר"ן (ר"ה יא, א, מדפי הרי"ף); ריב"ב; השלמה; מכתם; ארחות חיים; וריטב"א (ר"ה לד, א). רבנו חננאל (ר"ה לד, א) כתב סברא זו מעצמו: "ומפני שכבר יצאו הציבור ידי חובה, לפיכך נהגו לתקוע במלכויות תשר"ת בזכרונות תר"ת בשופרות תש"ת, להודיע שהכל אחד הן, והכל יצאו ידי חובה, ולא נשאר בדבר ספק". (עיין לקמן ב, ז, בביאור מרן הרב קוק לדברי ר"ח).

ב, ג – מהזוהר עולה כרב האי גאון

זוהר פנחס רלא, ב: "הני תרי יומין דראש השנה, אמאי תרי יומין? בגין דאינון תרי בי דינא דמתחברן כחדא, דינא עלאה דאיהו קשיא, בדינא תתאה דאיהו רפיא, ותרווייהו משתכחי. ועל דא לא ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא, ולא ידעי דתרווייהו אצטריכו, יללותא דאיהו דינא תקיפא, תלת תבירין דאיהו דינא רפיא, גנוחי גנח רפיא. אינון לא ידעי ועבדין תרווייהו, ואנן ידעינן ועבדינן תרווייהו, וכלא נפקין לארח קשוט". הרי שעל פי תורת הסוד צריך את סוגי התרועה השונים, ואין אחד מהם שהוא האמת בלבד.

וכ"כ בשו"ת רמ"ע מפאנו סוף סימן קז: "כי עונותינו גרמו לנו שלא שימשנו כל צרכנו, והרבה גופי תורה מתגלים לנו ברחמי שמים עלינו שאנו נכנסים בעיונם מצד הספק, והוא פתח צר מאד כמלא פי מחט סדקית. שאילו זכינו לשימושה של תורה, היה מתברר לנו על פי הקבלה והמסורה איך האמת כן הוא, כי אלו ואלו דברי אלקים חיים. וכך הם דברי הזוהר בענין תשר"ת תש"ת תר"ת, דמסוגיא דשמעתא משמע לן דרבי אבהו מספקא נחית להו, וכל משכיל יקשה על ההיא סוגיא מן המפורסמות מה שלא ישקוט השכל בה, אלא עם המתבאר בזוהר דכלהו אינהו תקיעתא צריכי מדרבנן למצוה מן המובחר ולא בשביל ספק. וכבר בארנו אותה סוגיא בדרך ישרה מסכמת אל האמת, אין צורך להאריך בה עכשיו".

ב, ד – דעת הרמב"ם – יש ספק איזה קול נחשב תרועה

לעומת רב האי גאון, כתב הרמב"ם (שופר ג, ב): "תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלויות, ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד – האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחילה ואחר כך מילל. לפיכך אנו עושין הכל, האנחה והיללה".

ובפשטות דעת הרמב"ם היא שיש רק קול אחד של תרועה שיוצאים בו ידי חובה מדאורייתא, אלא שאין אנו יודעים איזה קול הוא התרועה האמיתית, ולכן צריכים לתקוע את שלושת סוגי התרועות. וכ"כ בית יוסף תקצ, ב, בדעת הרמב"ם.

ביאר הריטב"א לד, א, כיצד נולד הספק לדעת הרמב"ם, שהתורה אמרה (במדבר כט, א): יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם, כלומר המצווה היא להריע בשופר קול של בכי ושברון, ובמהלך הדורות והגלויות נתהוו דרכים שונות לבטא את הבכי והשברון, וכך נוצרו המחלוקות על קול התרועה: "ובודאי שבדורות הראשונים נהגו בתרועה כמו שראו למשה, אבל אותה תרועה בטלה בדורות התנאים והאחרונים. שהרי התורה אמרה סתם תרועה – קול נשבר, כדרך שאדם עושה בשברו, וסגנון אחד אמרה תורה לכולם, ואין הדורות שוין בדבר, שהרי תמצא במיני הניגונין ענין קול שהיה קול מנגן לדור שעבר, וחזר קול תמרור לדור אחר. וכן אירע בענין התרועה, כי לא היו בדורות האחרונים מריעים על שברם כדרך הראשונים, וגם יש שמריעין בשתיהן או בשלושתן פעם בזה ופעם בזה, ואינו יודע איזה יכשר הזה או זה, ולכך הוצרך רבי אבהו לתקן זה".

ראשונים רבים כתבו כרמב"ם: רמב"ן (מלחמות ה'); סמ"ג (עשין מב); מחזור ויטרי (שמח); עיטור (עשרת הדברות, הל' שופר); ראבי"ה (ב, תקסו); מנהיג; ואבודרהם (סדר תפילת ר"ה).

ב, ה – עוד ראשונים הסוברים כדעת הרמב"ם

בתוס' ר"ה לג, ב, 'שיעור', הביאו תמיהת רבנו תם, למה נהגו בתקיעות מעומד לתקוע תשר"ת למלכויות, ותש"ת לזכרונות, ותר"ת לשופרות: "ועל מנהג שלנו היה תמיה רבנו תם, דקשר"ק של מלכיות וקש"ק דזכרונות וקר"ק דשופרות סותרין זה את זה! דאי גנח ויליל – כולהו בעי למיעבד קשר"ק, ואי גנח לחוד – כולהו בעי למיעבד קש"ק, ואי יליל – כולהו קר"ק. והנהיג רבינו תם במקומינו לתקוע גם אזכרונות ואשופרות קשר"ק, כמו במלכויות, דהשתא נפיק מכל ספיקי וליכא אלא הפסק. ובהכי סגי שלא לשנות המנהג ביותר, דהא אמרינן שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום – יצא".

הרי שסובר ר"ת כרמב"ם שרק אחד מן הקולות הוא התרועה אשר בה יוצאים ידי חובה מהתורה, ותיקן לתקוע רק תשר"ת למלכויות, לזכרונות ולשופרות, כדי לצאת מן הספק, שאין סוגי התרועות מהווים הפסק זה לזה.

וכך נראה מהריב"א (מובא באור זרוע ב, רסט) שגם דעתו כרמב"ם, שכתב שאי אפשר לתקן תשר"ת תש"ת ותר"ת לכל ברכה, לפי שרק באחד הקולות יוצאים ידי חובה, והקולות האחרים מהווים הפסק.

ב, ו – צמצום המחלוקת

בספר (הערה 1) כתב הרב שאפשר לצמצם את המחלוקת בין רב האי גאון לרמב"ם משני פנים:

א' יש מקום לומר שגם הרמב"ם ודעימיה יכולים להסכים לדברי רב האי גאון, שמתחילה יצאו כולם ידי חובתם בכל סוגי התרועה, שהתרועה היא ביטוי של שברון, ובכל צורה יוצאים ידי חובה. וזאת משום שקשה שלא לומר כדעת רב האי גאון, כי איך אפשר להניח שחלקים גדולים בעם ישראל לא קיימו במשך דורות את מצוות השופר, ועל כגון זה אפשר לומר שההשגחה האלוקית מלווה את ישראל להדריכם בדרך ישרה, ולֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן (עיין לקמן ב, ז, ממרן הרב קוק). ואם באמת רבים לא יצאו ידי חובה, היו על כך מן הסתם וויכוחים גדולים, ולכל הפחות צריך היה לומר שכך תיקן רבי אבהו לכל ישראל, ולא רק לבני עירו קיסרי. ומכך שהגמרא קיצרה בעניין זה, ורק סיפרה שרבי אבהו התקין שכך יעשו בעירו קיסרי, וביארה את הספק שמחמתו תיקן כך, משמע יותר שגם לפני כן הכל יצאו ידי חובתם.

אלא נראה כי דעתו של הרמב"ם היא, שעתה, לאחר תקנת רבי אבהו, התחילו לדקדק יותר ולהבחין בין סוגי התרועות, ועל ידי כך נוצר בתודעתנו ספק אמיתי, שהוא ספק דאורייתא. וכיוון שכך, כדי לקיים את המצווה כתיקונה, מחמת הספק דאורייתא שנוצר, חייבים להריע בכל שלוש הצורות.

ב' כיום, אחרי תקנת רבי אבהו, גם לרב האי גאון ודעימיה צריך לתקוע את ג' סוגי התרועות, ומי שלא יעשה כן – לא יצא ידי חובתו. וכ"כ רה"ג בעצמו: "ועכשיו אם בא אדם לשנות בו ולשוב כמנהג הראשון, אם באלו ואם באלו, שלא כדין ושלא כשורה הוא עושה, וכאילו הוא עובר על לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים (דברים יט, יד)".

ב, ז – השגחה אלוקית בדין זה ממרן הרב קוק

מרן הרב קוק (טוב רואי ר"ה עג), ביאר על פי דברי רבנו חננאל שהובאו לעיל (ב, ב), שמה שנוהגים לתקוע תשר"ת למלכויות, תש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות, להודיע שיצאו בכל אחד מסוגי התרועות: "מדברי רבנו (ר"ח) למדנו כמה גדול כח מנהגן של ישראל, וכדברי חז"ל (פסחים סח, א): אם אינם נביאים, בני נביאים הם. שהרי מנהג זה של תקיעת תשר"ת למלכויות תש"ת לזכרונות תר"ת לשופרות, תמהו עליו חכמי הדורות, שהרי כיוון דמסתפקא לן, היה ראוי לעשות תשר"ת תש"ת תר"ת לכל אחד, וכן הנהיגו אחרים על פי הסוד. ועתה לדברי רבינו, זה המנהג יסודו בהררי קודש, להראות שלא היה מחלוקת בדבר הנוהג בפומבי בכל שנה, אלא שכל אחד יוצא ידי חובתו מן התורה איך שיעשה או שברים או תרועה, אלא כיון שכל אחד נהג כבר, אין לשנות המנהגות, וכדי שלא יהיו כחלוקין התקין שישוו הכל. אכן בכוונה הניחו בענין הברכות שיהיה באופן שהכל בכלל תרועה. ואין ספק כי מצד סוד ה' ליראיו ראוי להיות שניהם ולא שתהיה מסור בחובה כך, על כן סבב הקב"ה על פי חכמים בעצות מרחוק".

ב, ח – האם לברך כשתוקע רק תשר"ת, תש"ת או תר"ת

כתב שו"ע תקצג, ב: "וכן תקיעות מעכבות זו את זו; והני מילי שאינו יודע אלא מקצת הסימן, שלא יעשה אותו מקצת שיודע. אבל תשר"ת, תש"ת, תר"ת אין מעכבין זה את זה, ואם ידע לעשות אחד מהם או שנים, עושה".

בפרי מגדים תקצג, א"א ג, הסתפק שמא יש לברך על כך, מאחר ולרב האי גאון יוצא בכל אחד מסוגי התרועה. וכ"כ למעשה בשו"ת לחם שלמה (או"ח קו) שמי שיודע לתקוע רק תש"ת, מברך על התקיעה. משום שלדעתו רוב הראשונים פסקו כרב האי גאון, ויש שאומרים שגם הרמב"ם מסכים לרב האי גאון (יד דוד על הרמב"ם). בנוסף לכך, אין כאן ספק ברכות להקל, אלא ספק ספיקא: ספק שמא הלכה כרה"ג, וגם אם אין הלכה כרה"ג, שמא השברים הם התרועה שעליה דיברה התורה (והאריך שם לדחות את הטענה שאין כאן ס"ס כי הספק השני אינו שקול).

אמנם בבאו"ה תקצג, ב, 'ואם', פסק למעשה שלא יברך, וכ"כ שדי חמד (מע' ר"ה ב, יג); מטה אפרים ב; וכה"ח ה. 1

ב, ט – קולות התרועה מבטאים דרכים שונות בתשובה ובעבודת ה'

מרן הרב קוק (עולת ראיה ב, עמ' שכח-שכט) מסביר שהספק אם מריעים גנוחי גנח או ילולי יליל הוא ביסוד התשובה והצלחת האדם ביראת השמיים שלו – מה עדיף? ידיעת והבנת האמת בשכל, או להרגיש את הצדק ויראת השמיים ברגש ובמצפון?

וז"ל: "הספק אם גנוחי גנח או ילולי יליל, יש לומר שיש ספק ביסוד התשובה, ובכלל יסוד ההצלחה האנושית ביראת ד' והישרת הדרכים, אם העיקר הוא ההשכלה ודעת האמת או העיקר הוא הרגש הישר. וכמו שיש חילוק בהתחלת הדרך, כן יש חילוק בתשובה. כי אם הרגש הטוב הוא יסוד ההצלחה, א"כ יסוד התשובה הוא תגבורת של רגשות הלב. ואם יסוד ההצלחה הוא ההכרה והדעת, א"כ יסוד התשובה יהיה ג"כ ההסכמה הבאה מצד הדעת, והרגש טפל אליו. והנה גנוחי גנח בא ע"י חשבון, שנעצב על איזה דבר, אע"פ שאין הכאב דוחקו כל כך, וזהו לעומת תשובה שמצד הדעת. אמנם כשהכאב דוחק באופן איום ונורא אז צועק מכאב הלב בילולי יליל, והוא נגד הרגש.

והמעלה היותר שלמה היא שתבוא התשובה מב' העניינים: מדעת, ותתגבר כ"כ עד ההרגש. והנה יש יתרון להרגש שמפני שהוא מרושם ברושם חזק הוא מתקיים, אבל כח הדעת כשלא נקבע כ"כ אינו בטוח שיתקיים. וזהו (תהלים פט, טז): אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, תרועה שבתורה היא ג"כ שברים, ותרועת השברים היא ארוכה מצד גנוחי גנח בתשובת השכל. אשרי העם שמשברים את התרועה לגניחות קצרות של ילולי יליל, שהיא מורה על ההרגש, שהיא דבר טוב מפני שבְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן (שם). ומידרש נמי מסיפיה לרישיה, שבְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן, שיש להם דעת והכרה שלמה, שאור פני ד' הוא ההכרה והדעת, "כי באור פניך נתת לנו ד' אלקינו תורת חיים", א"כ באור פניך יהלכון ע"י הדעת, ועם זה הם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ושוברי התרועה לחוזק ההרגש, זוהי תשובה שלמה מכל צדדיה שתתקיים בודאי".


  1. בתחילה הסתפק השדי חמד (מע' ר"ה ב, יג) שמא צריך היה לברך אפילו לשיטת הרמב"ם: "והיה נראה לי מסתמיות דברי הפוסקים דכשתוקע הסימן שיודע, יש לו גם כן לברך על תקיעתו; לא מיבעיא לדעת הסבורים דחומר הספיקות הם מדאורייתא, ואם כן זה שיודע תש"ת או תר"ת הרי הוא ברי בחיובא דאורייתא לתקוע הסימן שיודע, ואם כן חייב לברך, אלא אפילו להסוברים דחומר הספיקות מדרבנן, מכל מקום כיון דמצווה ועושה מצוה דרבנן – יש לו לברך כעל כל מצות דרבנן… ואם כן, כיוון שמספק שמא הסימן שיודע הוא התקיעה והתרועה אשר ציוה ה' עליהם, חייב לתקוע אותו הסימן, הרי מקיים מצוה מן התורה בזה וצריך לברך. אבל באמת נראה כיון דקיימא לן ספק ברכות להקל ואין לנו לברך מספק אלא כשהברכה עצמה היא מדאורייתא ומסתפק בה כברכת המזון וכיוצא, אבל כשהברכה היא מדרבנן כברכת המצוות וכיוצא, אף שעיקר המצווה היא מדאורייתא וחייב לעשותה מספק -אינו מברך על עשייתה משום ספק, כן נראה האמת".

תפריט