ח – קידוש לפני תקיעות ומוסף

פורסם בקטגוריה פרק ד - מצוות השופר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/15-04-08/

אכילה לפני תקיעת שופר

ח, א – אכילה לפני קיום מצווה

במשנה סוכה לח, א, למדנו שאסור לאכול לפני קיום מצווה: "מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול, לכשיכנס לביתו יטול על שולחנו". ביאר רש"י על פי הגמ': "אם שכח ולא נטל קודם אכילה, צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב". הגמ' מקשה מאכילה לפני תפילת מנחה, שאם התחילו אין מפסיקין, ומסיקה הגמ' שאם מדובר על מצווה מדרבנן, כגון נטילת לולב בחול המועד, אזי אם יש שהות ביום לקיים את המצווה אחר הסעודה, אינו צריך להפסיק. אך אם מדובר על מצווה מדאורייתא, כנטילת לולב ביום הראשון, צריך להפסיק את הסעודה כדי לקיים את המצווה אפילו אם יש שהות ביום.

וכ"כ שו"ע תרנב, ב: "אסור לאכול קודם שיטלנו; ואם שכח ואכל ונזכר על שלחנו – ביום הראשון, שהוא מן התורה, יפסיק, אפילו יש שהות ביום ליטלו אחר שיאכל. ומיום ראשון ואילך, אם יש שהות ביום – לא יפסיק; ואם לאו – יפסיק". וכן מצינו שאסור לאכול לפני מצוות אחרות כמו בדיקת חמץ (שו"ע תלא, ב; לגבי קריאת המגילה, עיין לקמן בדברי תה"ד, והם נפסקו להלכה בשו"ע תרצב, ד). 1

ח, ב – טעימה לפני קיום מצווה

בפשטות כל האיסור לאכול לפני קיום מצווה הוא דווקא בסעודה, אבל טעימה מותרת. וכך עולה משו"ע הל' תפילת מנחה, רלב, ג: "והא דאסור לאכול סעודה קטנה, היינו כשקובע לסעודה; אבל לטעום, דהיינו אכילת פירות, מותר. והוא הדין לאכול פת כביצה, כדרך שאדם אוכל בלא קבע, מותר". ולכאורה הוא הדין בקיום מצווה, שהרי הגמ' משווה בין הדינים. וכך דייק מ"א תרנב, ד, לגבי נטילת לולב: "אסור לאכול – משמע דטעימה בעלמא שרי, כמו שכתבתי בסימן רלה וסוף סימן רלב, וסימן תלא". וכ"כ מ"א תרצב, ז, לגבי קריאת המגילה: "והנה כיון דבקריאת שמע וחמץ שרי טעימה, קל וחומר כאן". וכ"כ באו"ה (תלא, 'ולא יאכל') בסברתו הראשונה לגבי בדיקת חמץ: "עיין מ"ב דפירות מותר אפילו הרבה, והוא מוכח מדברי המ"א שדימה להא דסימן רל"ב. ולכאורה משמע דאפילו כשהגיע זמן הבדיקה, דהיינו צאת הכוכבים, גם כן מותר לאכול פירות אפילו הרבה, דאין אסור אלא אכילת קבע שאפשר להימשך וישכח הבדיקה". (אמנם למעשה כתב שצריך לכתחילה לבדוק חמץ מיד בצאת הכוכבים, ולכן משהגיע צאת הכוכבים אפילו טעימה אסורה).

אמנם בתרומת הדשן קט, כתב שגם טעימה אסורה לפני מקרא מגילה: "שאלה: מי שהוא אנוס קצת שלא יכול לילך לבית הכנסת לקריאת מגילה, וצריך להמתין עד לאחר שקראו הקהל, ואז ימצא לו אחד שיקרא לו, וזה קשה עליו לישב כל כך בתענית, שרי ליה לשמוע קריאתה מבעוד יום בי"ג בתענית אסתר או לאו?" והשיב: "… אבל אין נראה לו להתיר למי דקשה לו להמתין כדלעיל, שיטעום מעט קודם קריאת מגילה וימתין שוב עד שיבא לו הקורא. כדאמרינן פ"ק דברכות (ד, ב): לא יאמר אדם אוכל קימעא ואשתה קימעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל כו', עד כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ונראה דכל שכן לענין קריאת מגילה דחיישינן שמא תחטפנו שינה ויבטל מקריאתה, שהרי יש בה שהות טובא, וגם קריאתה חובה טפי, שהרי כל המצות נדחות מפניה".

וכך דייק מ"א (תרנב, ד) מהתוס' (סוכה מו, ב, 'אתרוג') שאסור גם לטעום לפני נטילת לולב. שבתוס' שם הובא מנהגו של רבי חנינא שהיה "מטביל בה ונפיק בה" (סוכה לו, ב), כלומר אוכל מאתרוגו ואז מקיים את מצוותו. ושאלו התוס': הרי אסור לאכול לפני נטילת לולב! ותרצו: "וצריך לומר דהכי קאמר: מטביל בה היום, ונפיק בה למחר". ומדייק מ"א שיכלו לתרץ שרבי חנינא רק טעם מהאתרוג, אלא נראה שלדעתם גם טעימה אסורה לפני נטילת לולב. 1 וכך דייק פמ"ג (תרנב, א"א ד) בדעת רש"י (סוכה לח, א, 'יטול').

למעשה, כתב מ"א (תרצב, ז), שאפשר להקל בטעימה לצורך גדול. וכ"כ א"ר תרצב, יא; באר היטב תרצב, ז; חיי אדם קמח, טז; וע"ש קנה, ה, שהתיר רק לחלוש או למי שאינו יכול להחזיק מעמד. וכ"כ ביכורי יעקב תרנב, ה, שלמרות שמפשטות לשון הגמ' ודאי שיש להתיר טעימה, למעשה מאחר שתרומת הדשן אסר, אין להתיר אלא לצורך גדול. וכ"כ מ"ב למעשה לגבי לולב (תרנב, ז) וקריאת מגילה (תרצב, יד) שרק לצורך גדול יש להקל בטעימה.

ח, ג – טעימה לפני תקיעת שופר

הבית מאיר (תרנב) כלל בדבריו לאסור טעימה גם לפני תקיעת שופר, וכ"כ במטה אפרים תקפח, ב, והתיר רק לצורך גדול: "ואסור לאכול קודם תקיעת שופר. ומי שליבו חלוש, ואין דעתו מיושבת עליו לתקוע ולהתפלל עד שיטעום, יעשה קידוש ויאכל כזית לעקיך בכדי שיהיה במקום סעודה, ואח"כ ישתה מעט קפה או תה. ומכל מקום יש להם לעשות בצנעא, מפני המון עם שלא יקילו יותר". (עיין קצה המטה ד, שצווח על המקילים בדבר). והעתיקו בכף החיים תקפח, יא (ע"ע כה"ח תקפה, כו). וכ"כ עוד רבים מהאחרונים שאפשר להקל רק לצורך גדול: שערי תשובה תקפד, ג, שכתב שאפילו אם יעבור חצות יש להמתין אם לא קשה עליו ביותר; שו"ת שו"מ תליתיאה א, קכ; מהרש"ם א, א; שדי חמד (מע' ר"ה ב, לא; מע' ד' המינים ג, כב); וכך מתבאר מדברי ערוה"ש תרנב, ה, שהתיר רק שתיית חמין לפני התקיעות, אבל לא אכילה.

וכ"כ חלק מאחרוני זמננו למעשה: הליכות שלמה ב, א, שמי שאין לו צורך בזה לא יקל כלל (ע"ע שלמי מועד עמ' לז). וכ"כ משנה הלכות ה, עד: "אלא דבעיקר הדבר לא אוכל לעבור ולא להעיר, דבאמת בקושי גדול התירו לטעום קודם תקיעת שופר, עיין שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' י"ח בקנט"א שיותר טוב להקדים בתפילה… עכ"פ לכו"ע אין זה היתר ברור כ"כ, ועכשיו הנהיגו בפרהסיא לקדש ולאכול, ובודאי היה ראוי לירא שמיים כפי האפשר עכ"פ שלא לזלזל כ"כ. ורע המעשה, ובפרט בראש השנה, והשם הטוב יכפר על הדורות החלשים האלו".

וכן החמירו הרב ישראלי (מקראי קודש הררי עמ' רעט) והרב אליהו (שם עמ' רפ). אמנם שניהם כתבו שמאחר שהמנהג להקל בזה, אי אפשר למנוע אנשים מלטעום לפני תקיעת שופר.

ח, ד – הפוסקים שהתירו לטעום לכתחילה לפני תקיעת שופר

עד כה למדנו שמעיקר הדין טעימה מותרת לפני קיום מצווה, ואעפ"כ הרבה פוסקים לא התירו לטעום לפני תקיעת שופר אלא לצורך גדול.

לעומתם, ישנם פוסקים שהתירו טעימה לכתחילה לפני תקיעת שופר, כ"כ בערך שי תרנב, שטעימה לפני תקיעת שופר מותרת. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ו, ז), וביאר: "והיה נלפענ"ד להוסיף לומר דטעימה לפני התקיעות קיל עוד בהרבה מטעימה לפני נטילת לולב, וממילא יש להקל אפילו בלא צורך גדול. והיינו מפני דהא התקיעות נעשים במשותף כל הציבור ביחד, ולכן ליכא בכה"ג חששא לשמא ישכח, דהרי מהאי טעמא הוא שמחלק שם החיי אדם בין טעימה לאכילה, משום דדוקא באכילה גזרינן שמא ישכח, משא"כ בטעימה בעלמא ע"ש. וא"כ טעם זה דלא יבוא לשכוח שייך עוד יותר לפני התקיעות מבלפני נטילת לולב, מכיון שיודע שהרבים לא יחכו לו, ונותן לכן דעתו לגמור טעימתו במהירות ולחזור לבית הכנסת. ולשמא כל הציבור ישכח, לזה בודאי לא חיישינן, דציבור זריזין הן. ומי שירצה לצאת מן המובחר יכול לבקש מחבירו או משכנו שיזכירנו ללכת לתקיעת שופר בשעה המיועדת". (ע"ע צי"א ז, לב; ח, כא; כ, כג).

וכך מתבאר מדברי רע"א בפסקים ותקנות, שטעימה מותרת לפני תקיעת שופר. 1 וכך דעת הרב שפירא (מקראי קודש הררי ז, הערה כו) שמותר לאכול לפני התקיעות. ולכך נטה הרב קרליץ בחוט שני עמ' נב-נג. 1

וכתב במקראי קודש (הררי ז, הערה כו), שסיפר לו הרב ישראלי "שגם בזמן מרן הגראי"ה קוק זצ"ל נהגו בישיבת מרכז הרב להקל בזה, ולקדש ולאכול לפני התקיעות בראש השנה". עוד כתב ששמע מהרב שפירא שבפועל הרב ישראלי, הרצי"ה, והרב רענן לא היו אוכלים לפני התקיעות, והסביר הרב שפירא שחלקם לא למדו בישיבות, ולכן כך היה מנהגם תמיד ולא שינו אותו כשלמדו בישיבה. 1

ח, ה – אין חשש שמא ישכח תקיעת שופר

כפי שלמדנו בשו"ת ציץ אליעזר, הנימוק העיקרי להתיר לאכול לפני תקיעת שופר הוא שאין חשש שמא יבוא לשכוח לשמוע תקיעת שופר.

וכ"כ רמ"א רלב, ב, לגבי אכילה לפני תפילת מנחה: "ונהגו להקל כשתי הסברות, דהיינו בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה, ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה; ואפשר הטעם משום דעכשיו קורין לבית הכנסת, לא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל". ביאר מ"ב כח: "ומיירי שדרכו ג"כ לילך להתפלל בציבור בבית הכנסת, אבל אם דרכו להתפלל ביחידות בביתו – לא מהני".

וכך מתבאר מחת"ס בהגהותיו להל' לולב תרנב, "אבל אם מצפה שיביאו לו לולב – מותר לו לאכול, דהרי יש לו מי שיזכירנו שלא ישכח, היינו אותו שיביא לו הלולב". והובא במ"ב תרנב, ז.

והוא הדין לגבי תקיעת שופר, שבראש השנה הכל הולכים לקדש ולאכול וחוזרים מיד לבית הכנסת, ומצפים לתקיעת שופר. והוי מעין קורין לבית הכנסת, שלדעת הרמ"א אין בזה חשש פשיעה, ובפרט שמזכירים אחד לשני.

כיוצא בזה כתבו הראשונים לגבי קידוש בליל שבת. שאם אדם התחיל לאכול מבעוד יום, ונכנסה השבת, אינו צריך להפסיק את סעודתו כדי לעשות קידוש, למרות שקידוש בליל שבת הוא מצווה מדאורייתא (פסחים ק, א). וביארו הראשונים שאין חשש שמא ישכח לקדש מכיוון שהוא עוסק עתה בסעודת ליל שבת. כ"כ ריטב"א סוכה לח, א: "יש לומר דשאני התם, דכיון דעסיק בסעודת היום לא אתי לאתנשויי מקידוש, וכיון שהתחיל לאכול ברשות כי היה חול ולא היה לו לקדש, אין מטריחין אותו להפסיק סעודתו. משא"כ בזה שהגיע זמנו קודם שיתחיל לאכול כנ"ל". וכ"כ מאירי שם: "הואיל וקידוש במקום סעודה, אין השכחה מצויה בו, מה שאין כן בשאר מצות". וכ"כ תוס' סוכה לח, ב, בתירוצם השני.

ח, ו – טעמים נוספים להיתר טעימה לפני תקיעת שופר

כתב בשו"ת התעוררות תשובה א, רכה: "ואולי משום אימת הדין אין חשש שישכח מלשמוע התקיעה, וכמו שהתירו לקרות לאור הנר ביוה"כ, ולא חיישינן שמא יטה".

ועוד כתב שם טעם אחר, שבזמן שקידשו בית דין את החודש על פי הראיה, לפעמים לא ידעו שאותו היום הוא ראש השנה עד סמוך למנחה, ורק אם באו עדים, תקעו אז בשופר, "ולא רצו חכמים לאסור מלאכול, מפני שנתבטל משמחת יום טוב וכבוד יו"ט שהוא מן התורה… ועוד, כיון שכל איסור זה לאכול קודם המצווה רק מדרבנן, לא החמירו בספק שמא יבואו עדים. וכיון שמעיקרא לא נאסר, הגם שאנו עתה בקיאין בקביעא דירחא ושניהם יו"ט, בודאי עדיין בהיתרו עומד כמו אז, ואין בידינו לאסור מה שלא אסרו חכמים".

בהלכות חג בחג ח, כה, כתב שכולנו בדורינו נחשבים במצב של צורך גדול, שרוב רובם של הפוסקים הקלו משום שקשה לחכות לאכול עד אחרי תפילת מוסף (עוד הקשה שם בהלח"ב על מה שהשוו הפוסקים בין דינו של תרומת הדשן, שכתב שאין לטעום לפני קריאת מגילה בליל פורים שמא תחטפנו שינה, לבין לולב ושופר, שטעם זה לא שייך בם כלל).

עוד נימוק להתיר טעימה כתב הרב קרליץ בחוט שני (עמ' נג), כדי שלא לצום עד חצות היום, ויצא שכרו בהפסדו. וזה על פי כמה פוסקים שכתבו שכשם שבכל שבת ויום טוב אסור לצום עד חצות היום, הוא הדין בראש השנה, וכ"כ חיי אדם קלט, ח, וכך עולה ממעשה רב ר"ז. אמנם רבים כתבו שבראש השנ שאימת יום הדין עלינו, מותר להאריך בתפילה ובדברי תורה יותר מחצות היום, וכ"כ יש"ש (ביצה ב, ד); שועה"ר תקפד, ו; מ"ב תקצז, ב. וכך עולה מדברי הרמ"א תקפד, א: "ומאריכים בפיוטים ותפילות עד חצות". וכ"כ בכף החיים תקצז, ו. (במ"ב תקפד, ה, כתב שכל זה בפיוטים ותפילות, אבל בניגונים אין להאריך).

ח, ז – שיעור האכילה המותרת

לכאורה מותר לאכול עד כביצה מזונות או פת, כפי שלמדנו לגבי אכילה לפני תפילת מנחה (שו"ע רלב, ג). וכ"כ הליכות שלמה (ב, א): "וגם המקילים יזהרו שלא לאכול אלא אכילת ארעי, דהיינו עד כביצה ולא יותר". וכ"כ הרב אליהו (מקראי קודש ז, הערה כו), שמעבר לכביצה מזונות נחשבת האכילה לסעודת קבע שאסורה לגמרי. וכ"כ הרב קרליץ (חוט שני עמ' נד), והוסיף שקשה לשער בדיוק כביצה, ומכיוון שהאיסור לאכול לפני תקיעת שופר מדרבנן, אפשר לסמוך על ההשערה.

אמנם לדעת הרב שפירא (מקראי קודש ז, הערה כו), אם צריך לאכול יותר מכביצה כדי שיוכל להתפלל מוסף בכוונה, מותר לאכול עד שיעור שעוד מברכים עליו על המחיה ולא ברכת המזון, כלומר עד ג' ביצים. והוסיף: "ובשום אופן לא יאכלו פת".

ואין לחשוש שמא מתוך שמותר לטעום לפני תקיעות שופר, יבואו לאכול סעודות שלימות לפני המצווה, כפי שכתב שו"ת ציץ אליעזר ח, לב: "ואין כל מקום לבוא ולגזור מעצמנו ולחוש שאם נתיר לעצמינו טעימה, יבואו מעמי הארץ להתיר לעצמם גם אכילה כדי שביעה, דישראל קדושים הם, ובפרט ביום קדוש כראש השנה, ולא יבואו להקל על עצמם מה שלא הותר. ובודאי שלא יחרגו מהמסגרת לאכול עד כדי שביעה, כי אם עד כדי השב הלב בלבד".


  1. . לרמב"ם הל' ק"ש ב, ו, אפילו במצווה מדאורייתא אין חובה להפסיק אם יש שהות ביום. ועיין לחם משנה בהל' ק"ש שם; ערוך לנר ושפת אמת סוכה לח, א.
  2. . וסיים מ"א שאפשר לדחות את הדיוק, שלשון 'מטביל' משמע דרך טיבול לסעודה.
  3. . וז"ל שם: "הגאב"ד ובד"צ מודיעים שכל מי שמרגיש חולשה קלה ביותר מחוייב תיכף אחר תקיעת שופר ללכת לביתו ולאכול ארוחת בוקר בעשיית קידוש במקום סעודה, ואף שהוא הפסק בין תקיעות דמיושב לתקיעות מעומד. כי תיכף אחר שחרית חל חיוב קידוש וזה אי אפשר לעשותו אלא במקום סעודה, אבל קודם תקיעת שופר רק טעימה בעלמא מותר ולכן רק בקושי רב אפשר לעשות קידוש במקום סעודה קודם תקיעת שופר. אולם כדי שאיש לא יאחר את תפילת מוסף בלחש, ימתינו בכל בתי כנסיות לערך חצי שעה בהתחלת תפילת מוסף".
  4. . בשדי חמד (אס"ד מע' ר"ה ב, לא) כתב: "ושמעתי שיש מקומות אצל אחינו האשכנזים שביום ראש השנה ראשון ושני אחר תפילת שחרית יוצאים רובם ככולם מבית הכנסת והולכים לבתיהם ושותים טיי, וחוזרים לבית הכנסת לסיים סדר התפילה. אמרו לי שגם בעיר הזאת (קראסוב) נוהגים כן האשכנזים. והיה הדבר תמוה בעיני, ולא רציתי לדבר להם על זה כי ידעתי שאחרי שהורגלו בזה קשה להם לבטל מנהג, ופעמים שאתה מתעלם, וכשם שמצוה לומר וכו'. עתה השגתי ספר יקר שו"ת הד"ר לידידי הגאב"ד ניזנוב, וראיתי בסימן כט אות צח שכתב שהגאון הצדיק מוהר"ר שמשון נהג כל ימיו בראש השנה אחר תפילת שחרית, ציווה לאחד חלוש לקדש ולהוציא רבים ידי חובתם, ואחר כך שתה הצדיק טיי ונתן לכמה וכמה בני אדם לשתות, ושוב אחר התפילה קידש שנית. ולהבדיל בין החיים וכו' גם אנן נהגינן הכי אבתריה, ובלי ספק שנמצא שם רבנים גדולים, חסידים, יראי ה' ואנשי מעשה ושום אחד לא קרא תגר, וכדאים הם לסמוך עליהם עכ"ל. ומשמעות הדברים הוא שגם בני אדם גם בריאים וטובים היו שותים טיי, ומובן גם כן שעשו כן תיכף אחר תפילת שחרית קודם התקיעות. ויפה עשיתי שלא להרהר אחר המנהג, עם כי כמו זר נחשב בעיני, הנח להם לישראל וכו', ופוק חזי מאן גברא רבה קמסהיד עליה, שנעשה בפני רבים גדולים וצדיקים".
  5. . עוד מובא במקראי קודש שם שסיפר הרב שפירא: "בישיבת מיר בעלי בתים התפלאו כשראו שבחורי הישיבה אוכלים בראש השנה לפני התקיעות, לכן הם עשו דין תורה נגד הבחורים אצל ראש הישיבה. ראש הישיבה דאז פסק להקל כמנהג בחורי הישיבה, והתיר לאכול לפני התקיעות".
פורסם בקטגוריה פרק ד - מצוות השופר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן