כמאה וחמישים שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון הגלה מלך אשור את השבטים שבעבר הירדן המזרחי וצפון הארץ, ומאז פקע חיוב מצוות שביעית ויובל מהתורה. מפני שחיוב המצוות הללו תלוי בהיות כל ישראל בארצו, כל שבט בנחלתו. אמנם המשיכו לקיים את השביעית והיובל על פי הוראת החכמים (פנה"ל שביעית ויובל א, ט; ה, ג).
כעשרים שנה לאחר מכן, כאשר כל עשרת השבטים גלו, נוצר מצב שרוב ישראל כבר לא היו בארצם, ופקע חיוב מצוות תרומות ומעשרות וחלה מהתורה, מפני שחיובן תלוי בהיות רוב ישראל גרים בארץ. אמנם מדברי חכמים המשיכו לקיימן.
בעת חורבן בית המקדש הראשון נפסק לגמרי חיוב המצוות הציבוריות התלויות בארץ, כשביעית ויובל, תרומות ומעשרות וחלה (פנה"ל כשרות יב, ד).
לאחר שבעים שנות גלות בבל, החל תהליך שיבת ציון ובניית בית המקדש השני. אז הוקמה הכנסת הגדולה, היא בית הדין הגדול ביותר שעמד לישראל, ומנה מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים, ובראשו עמד עזרא הסופר. הם תיקנו את סדרי מושב בית הדין, את נוסח הברכות והתפילות, ואת סדרי התפילה וקריאת התורה בבתי הכנסיות. הם גם חזרו וקידשו את הארץ לעניין חובת קיום מצוות שביעית ותרומות ומעשרות. אמנם כיוון שרוב העם היה בגלות, לדעת רוב הפוסקים חיוב המצוות הללו חל אז מדברי חכמים בלבד (פנה"ל כשרות יב, ז; פנה"ל שביעית ויובל ה, ד).
בעקבות חורבן בית המקדש השני, בתהליך הדרגתי שנמשך מאות שנים, ההתיישבות היהודית בארץ הלכה והתדלדלה. קרוב לשלוש מאות שנה אחר החורבן, ראו חכמי ארץ ישראל, ובראשם הלל השני, שהיה הנשיא, שלא יוכלו להמשיך לקיים את סמיכת החכמים ואת בית הדין שמקדש חודשים ומעבר שנים, וקבעו שמכאן ואילך זמני החודשים והמועדים ייקבעו על פי הלוח העברי שאותו הם קידשו לדורי דורות, ומאז נוהגים כל ישראל על פי לוח השנה (פנה"ל זמנים א, ג; פנה"ל שביעית ויובל ה, ו; על החזרת הדינים לקדמותם ראו להלן הלכות י-יא).