שלושה גבולות ישנם לארץ ישראל: האחד, כל הארץ כולה, מנהר מצרים ועד נהר פרת, והוא הגבול הקובע לעניין מצוות יישוב הארץ, עליו הרחבנו בהלכות ב-ד.
השני, 'גבול עולי מצרים', הוא הגבול שנחלו שנים עשר השבטים בימי משה רבנו ויהושע בן נון. כאשר גבול הנחלות שבעבר הירדן המערבי נזכר בפרשת 'מסעי' (במדבר לד). גבול זה קובע את מקום חלותן של המצוות התלויות בארץ כתרומות ומעשרות ושביעית. אמנם כל עוד רוב ישראל אינם בארץ, חיובן מדברי חכמים. השטחים שמחוץ ל'גבול עולי מצרים', למרות שהם בגבול ארץ ישראל השלימה, מנהר מצרים ועד נהר פרת, כיוון שלא יושבו על ידי ישראל בימי משה רבנו ויהושע בן נון – לא התחייבו במצוות אלו (פנה"ל כשרות יב, ב; יא; יד. לגבי אילת עי' שם יב, 20).
השלישי, 'גבול עולי בבל', הוא גבול ההתיישבות של עולי בבל בימי בית המקדש השני, שהוא מצומצם מ'גבול עולי מצרים', ועליו תיקנו חכמים את התקנות והגזירות, כספיחים ודמאי, ועל מה שמחוצה לו החילו את 'טומאת ארץ העמים'. כלומר, גם בימי בית המקדש השני וגם לאחר חורבנו, חובת המצוות התלויות בארץ חלה על כל 'גבול עולי מצרים', אולם התקנות שתיקנו חכמים, תוקנו רק ל'גבול עולי בבל', היינו למקומות שההתיישבות היהודית התפשטה אליהם בימי בית המקדש השני. כיום חיוב התקנות חל על כל המקומות שבריבונות ישראל, וגם טומאת ארץ העמים לא חלה בכל מרחביה (פנה"ל כשרות יב, ז-ט; יז. לעיל ט, י).
סוריא: מעבר לגבולות שכבשו משה ויהושע, דוד המלך כבש את סוריא, ובכללה שטחים שבתחום גבולות ארץ ישראל השלימה, כארם דמשק, ושטחים שמחוץ לגבולות הארץ, כארם נהריים שבין הפרת לחידקל. אולם כיוון שכיבושו נועד להכניע אויבים ולא לשם יישוב הארץ, כיבושו נקרא 'כיבוש יחיד', והתעורר ספק לגבי מעמדם של שטחי סוריא לעניין המצוות התלויות בארץ. למעשה נפסק, שגם כאשר רוב ישראל יושבים בארץ, רק מדברי חכמים צריך לקיים בסוריא את המצוות התלויות בארץ (שם כשרות יב, ג, 4).