מתחילה לא התכוון משה רבנו לכבוש את עבר הירדן המזרחי, ולמרות שהוא חלק מארץ ישראל, הכוונה היתה להתנחל תחילה בארץ כנען, שהיא בצד המערבי של הירדן, והיא מקודשת יותר, ומשם להתחזק ולהתפשט אל כל גבולות הארץ. אלא שסיחון ועוג יצאו נגד ישראל למלחמה, וניצחום ישראל וכבשו את ארצם (עי' במדבר כא, כא-לה, ורמב"ן שם כא; לעיל י, א). והואיל ולבני ראובן וגד היה מקנה רב ועצום, כשראו ששטחי עבר הירדן המזרחי טובים למקנה, באו לפני משה בבקשה שיתן להם את נחלתם בעבר הירדן המזרחי.
תשובתו של משה היתה מפתיעה בחומרתה. ראשית הטיח בהם – "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"?! (במדבר לב, ו). עוד הוסיף להאשים אותם, כי הם חוזרים על חטאם של המרגלים שמאסו בארץ ישראל, והניאו את לב העם לבלתי בֹא אל הארץ, ועוררו בכך חרון אף גדול על ישראל, עד שבעטיים נגזר על כל בני אותו הדור למות במדבר. "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם (המרגלים) תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים, לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל" (שם יד), ושמא אף אתם תגרמו לאסון נורא כמו המרגלים. והרחיב בדברי תוכחה, בלי לשאול אותם אם אכן כוונתם שלא להשתתף עם ישראל בכיבוש הארץ (במדבר לב, ז-טו). לאחר סיום דברי התוכחה, ענו בני ראובן וגד, כי אין בכוונתם להשתמט מהמלחמה, אלא רצונם לבנות גדרות צאן למקניהם וערים לטפם, ולצאת חלוצים לפני ישראל לכבוש את כל הארץ. ורק לאחר שכל השבטים יסיימו לנחול את נחלתם, יחזרו לארצם שבעבר הירדן המזרחי (שם טז-יט).
לכאורה קשה על משה רבנו, מדוע הוכיח את בני ראובן וגד בדברים קשים ובהאשמות חמורות, בלא לברר תחילה אם הם מוכנים להשתתף בכיבוש הארץ? וגם אם בתחילה חשד בהם, מדוע אחר שאמרו שבכוונתם לסייע לישראל לכבוש את הארץ, לא התנצל בפניהם על שחשד בהם? במקום זאת, למרות שהסכים שאם אכן יעברו חלוצים לפני ישראל יהיו נקיים מה' ומישראל, היה נראה מדבריו שהוא חושד בהם שלא יקיימו את דבריהם, ולכן דרש מהם להתחייב שוב באופן מפורט ובתנאי כפול על התחייבותם להשתתף בכיבוש הארץ.
אלא שהיה פגם בסיסי בבקשתם לנחול את עבר הירדן המזרחי. סדר הערכים שלהם היה משובש. רצונם לנחול את עבר הירדן המזרחי נבע מתוך דאגה לממון ולא מפני שרצו לקיים שם את מצוות יישוב הארץ מתוך הרגשת קשר ושייכות למקום.[1]
וידע משה רבנו שכאשר המניע הראשון ליישוב הארץ אינו נובע מהערך העליון של מימוש הברית עם הקב"ה וגילוי השכינה בארץ, אחיזתם בארץ תהיה רופפת. לכן גם לאחר שהתחייבו לצאת חלוצים לפני ישראל, עדיין התייחס לבקשתם בהסתייגות. כי אמנם אחר שהתחייבו להשתתף בכיבוש הארץ הרשות נתונה להם לנחול את עבר הירדן המזרחי, שאף הוא חלק מארץ ישראל, אך אם לא ירוממו את מגמתם, ויתכוונו ליישב את הארץ ולנחול אותה יחד עם כל ישראל לשם גילוי דבר ה' בעולם, לא יוכלו להתקיים. וכפי שאמרו חכמים (במד"ר כב, ז), שיש עשירים שאינם מבינים שהעושר הוא מתנת שמיים, ונגררים אחר ממונם, ולבסוף נאבדים מהעולם עם ממונם. "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים, והיה להם מקנה גדול, וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר (דה"א ה, כו): וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה. ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם" (כוונתם "חוץ מארץ ישראל" חוץ מקדושתה העיקרית של הארץ, כמבואר לעיל י, א; י, ט).[2]
[1]. הדבר בא לידי ביטוי גם בכך שהקדימו את ממונם למשפחתם, וכך ביקשו ממשה: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" (במדבר לב, טז). אמרו חכמים (רש"י עפ"י תנחומא ז): "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם". ולכן משה תיקנם ואמר: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם" ואחר כך "וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" (שם כד).
[2]. עוד היתה להם אפשרות לחזור בתשובה, שלאחר סיום כיבוש הארץ, כשחזרו לעבר הירדן, הרגישו שארצם פחות מקודשת והקימו לעצמם מזבח בעבר הירדן המזרחי. אולם נציגי העם הזהירום שלא יקימו שם מזבח, שכן זה עיקר ההבדל בין שני עברי הירדן, שרק הצד המערבי, 'ארץ כנען' "כשר לבית שכינה" (במדבר רבה ז, ח). והוסיפו ואמרו (יהושע כב, יט): "וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם – עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה', וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ, וּבַה' אַל תִּמְרֹדוּ…". אולם אף שנציגי ראובן, גד וחצי המנשה ביארו לנציגי השבטים שאין זה מזבח להקרבה, בפועל הנתק שלהם משאר העם העמיק עם השנים, וסופם שגלו ראשונים. על זה קרא שלמה (משלי כ, כא): "נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה, וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ" (עי' במד"ר כב, ט).