כאמור, יריחו ביטאה את השפע הגשמי של ארץ ישראל ואת הנטייה הכנענית להשתעבד לחומרנות. כדי שכניסתם של ישראל לארץ תהיה נקייה מכל תאוות ממון, וכדי לקבוע בלבבות שכיבוש הארץ אינו לשם מגמות חומריות בלבד, אלא בראש ובראשונה לשם גילוי דבר ה' ובניית המקדש, גזר יהושע שכל שללה של יריחו יהיה חרם – קודש לה' (יהושע ו, יז-יט), ולא יבנו את יריחו בניין של קבע. "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ – בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (שם, כו). כל זאת כדי שיריחו העשירה והדשנה לא תהפוך לעיר מתחרה לירושלים. כך נהגו ישראל במשך דורות, שמקצת העולים לרגל היו באים לאזור יריחו, ומשם היו מספקים מזון טוב לעולים לירושלים, וכך דובשה של יריחו סייע לעבודת ה' במקדש.[4]
לכן חטאו של עכן, שחמד משלל יריחו אדרת שנער, כסף וזהב, היה חמור כל כך, כי הוא פגם בטוהר כוונת כיבוש הארץ ויישובה. מעשהו גרם לסדק הראשון שהוביל אחר כך לחורבן הארץ. שכן אמרו חכמים (ברא"ר פה, יד), שאותה אדרת שנער היתה שייכת למלך בבל, וכך לאחר שנים רבות, כאשר גברו העוונות, יכול היה אחד מבני בניו, נבוכדנאצר מלך בבל, לטעון שכבר מתחילה לא נכנסו ישראל לארץ לשם שמיים. ועל כן, ישראל ככל הגויים, מה כל הגויים נבנים ונחרבים, אף ישראל כך, ומכוח טענה זו יכול היה להחריב את בית המקדש ולהגלות את ישראל.
באחת התקופות הרעות, שבהן נגררו ישראל אחר הגשמיות ועבדו עבודה זרה והפנו את ערפם למקדש שבירושלים, גם עברו על שבועת יהושע ובנו את העיר יריחו. שנאמר (מלכים א' טז, לג-לד): "וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת, לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו. בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי (שהיה שר האוצר שלו) אֶת יְרִיחֹה, בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ, כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן".
אפשר לומר שהמציאות של חורבן סדום ועמורה מבטאת את העובדה שעדיין אין ביכולתנו לקדש את החומריות באופן שלם, ולכן אם היו ישראל נכנסים לארץ וכל כיכר הירדן היתה דשנה כגן עדן, היה חשש גדול שייגררו אחר שפע הגשמיות, ויזנחו את הייעוד של העלייה לירושלים והקמת בית המקדש. ולעתיד לבוא, כשהעולם יתוקן, ייצא נהר מבית המקדש, והמים אשר בו ירבו ויגאו, עד אשר יגיעו לים הקדמוני, הוא ים המלח, וירפאו את מימיו, והדגה תרבה בו מאוד והמדבר יחזור להיות כגן עדן (יחזקאל מז, א-יב). "וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל, לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר, כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים, וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה". וזה יהיה ביטוי לגילוי דבר ה' בשמיים ובארץ, באחדות. כמו שנאמר (זכריה יד, ח-ט): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם, חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן, בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה. וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".
[4]. אפשר לעמוד על הקשר המיוחד בין ירושלים ליריחו, ממה שאמרו חכמים (יומא לט, ב), שקול פתיחת דלתות היכל בית המקדש שבירושלים היה נשמע ביריחו, והעיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת שבירושלים. ואף הנשים שביריחו לא היו צריכות להתבשם מריח הקטורת. פירש הראב"ד על משנה תמיד פ"ג, שזה היה עניין מיוחד ביריחו, שהיה לה קשר מיוחד וניסי עם ירושלים, אבל מקומות אחרים שהיו קרובים יותר לא שמעו את קול הדלתות ולא הריחו את הקטורת.