שמואל הנביא היה גדול נביאי ישראל אחר משה רבנו. אמרו חכמים (תענית ה, ב), שמבחינה מסוימת שמואל הנביא שקול כנגד משה ואהרן, שנאמר (תהלים צט, ו): "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ". על ידי משה ואהרן נתגלתה הנהגת ה' בחיים הרוחניים שהיו לישראל במדבר, ואילו שמואל גילה את דבר ה' בחיים הארץ-ישראליים. מכוח פועלו של שמואל, שהיה סובב בערי ישראל, ומלמד תורה ומורה הלכה במסירות נפש שאין דומה לה, הצליח לעורר את העם לחזור בתשובה ולבער את האלילות שדבקה בו מאות שנים, והברכה שרתה בישראל. יתרה מזו, לאחר שנים ארוכות שהפלשתים שִעבדו את ישראל, מכוח הנהגתו של שמואל גברו ישראל על הפלשתים והכניעום, והשיבו את הערים אשר לקחו מישראל, ולא הוסיפו עוד הפלשתים לבא בגבול ישראל כל ימי הנהגת שמואל (שמואל א' פרק ז).
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל… וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ. עַתָּה, שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם". תגובתו של שמואל היתה קשה – "וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ: תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ. וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה'". שמואל הבין שבקשת המלך אינה למען יישוב הארץ והגנה על העם, שכן בפועל, בזכות השפעתו הרוחנית – עם ישראל חזר בתשובה וגבר על אויביו. אלא שהעדיפו לבטוח במלך מאשר לעבוד את ה' וללכת בדרכיו. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים – כֵּן הֵמַּה עֹשִׂים גַּם לָךְ. וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם, אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם, וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א' ח, א; ד-ט). שמואל הזהירם מפני הכוח העצום שביד המלך, שעלול להביא אותו לעריצות ושחיתות, עד שיזעקו אל ה' שיצילם מידיו. "וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמְרוּ: לֹּא, כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ, וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם, וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שם ח, יט-כ). שמואל עוד קיווה שה' ימנע את העם מלבחור מלך, אולם ה' אמר לו לשמוע בקולם.
שמואל החל בתהליך בחירת המלך, שבסופו נבחר שאול שנחבא אל הכלים מפני ענוותנותו. "וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם, וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם: הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה'? – כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם! וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ: יְחִי הַמֶּלֶךְ" (שם י, כג-כד). אולם היו בְּנֵי בְלִיַּעַל שבזוּ לו, מפני שהיה צנוע מדי לטעמם. זמן קצר לאחר מכן בא נחש העמוני לשעבד את תושבי 'יבש גלעד'. שאול הזעיק את העם וניהל נגדו מלחמה מוצלחת, והעם התמלא הערצה לשאול מלכו. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם: לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל, וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה. וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל, וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל. וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה', וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד" (שמ"א פרק יא).
ופתאום, בתוך השמחה הגדולה, התפרץ שמואל הנביא בדברים קשים ונוראים. בתחילה פנה לעם ואמר: אתם ביקשתם מלך, והנה שמעתי בקולכם ואמליך לכם מלך. ואני התהלכתי לפניכם מנעורי ועד היום הזה, העידו בי, לפני ה' ולפני מלככם: האם במשך כל הימים הללו קיבלתי מאחד מכם טובת הנאה?! האם לקחתי שוחד מאחד מכם?! האם עשקתי מישהו מכם?! ויענו כולם: חס ושלום! לא עשקתנו ולא לקחת מיד איש מאומה. אז התחיל שמואל לומר לעם דברי תוכחה קשים, שה' עזרם, והם פעם אחר פעם זנו אחרי אלהים אחרים. וכשבאה עליהם פורענות בעקבות חטאיהם, חזרו וצעקו אל ה', וה' הצילם. והנה עכשיו הם שמחים במלך שבחרו, כאילו בזכותו ניצלו מאויביהם. והמשיך להזהירם, שאם ייראו את ה' באמת ויעבדוהו – יתקיימו הם ומלכם, אבל אם לא ישמעו בקול ה' – תהיה יד ה' בהם ובמלכם. ולא נחה דעתו עד שאמר: הלא זמן קציר חיטים היום, אקרא אל ה' שיתן קולות ומטר, כדי שתראו עד היכן הגיעה רעתכם בבקשכם מלך. "וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה', וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵל. וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל: הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלוֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת, כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ, אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת, אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה', וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם… כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. גַּם אָנֹכִי, חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. אַךְ יְראוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם, כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם. וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ – גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ" (שם יב, יח-כה).
לכאורה יש לשאול: הרי שמואל כבר הסכים למנות להם מלך, ומדוע התרעם עליהם והוכיחם בדברים קשים? אלא שידע שמואל, שהואיל וביקשו מלך שלא לשם שמיים, גם מלכות ישראל כדרך כל המלכויות תחרב וישראל יגלו מעל אדמתם. על כך התאבל שמואל, וכדי לנסות למנוע את האסון העלול לבוא כיוון שמואל את תוכחתו.
אכן, מלכות שאול נפלה. אולם שמואל, בשליחות ה', מינה למלך את רעו הטוב ממנו – את דוד, וציווה אותו להכין את בניין המקדש, כדי לקבוע בישראל שמעמד הקודש מעל לכל. דוד השתדל לתקן את הפגם, ולכן לא חש בנוח כאשר גר בבית ארזים ואילו ארון האלוהים נותר במשכן יריעות. אבל נתן הנביא אמר לו בשם ה', כי אמנם ישראל לא נהגו כראוי שהשתהו בבניין המקדש, אולם מנגד אין לבנות את בית המקדש בחופזה, ועל כן בנוֹ אשר ימשיך את מלכותו יבנה את בית המקדש (שמואל ב' פרק ז).
שלמה המלך מילא את צוואת אביו ובנה את בית המקדש, ואף הקדים והזדרז להשלים את בניינו לפני ארמונו. את המקדש בנה בשבע שנים, ואת ארמונו בשלוש עשרה שנה. היתה לכך משמעות רבה, מפני שארמון המלך כלל בתוכו את כל מרכיבי השלטון, כדוגמת משרדי הממשלה והכנסת גם יחד, והקדמת בניית המקדש לארמון המלך נועדה לקבוע בתודעה כי המקדש קודם למלכות.
אולם הפגם הראשוני לא תוקן לגמרי. חששו של שמואל התקיים. המגמה הראשונה של בקשת המלך ככל העמים גברה, עבודת ה' לא תפשה את המקום המרכזי בחיי העם והמלכות, העוונות גברו והמלכות הסתאבה, עד שנחרב הבית ונחרבה הארץ וישראל גלו מאדמתם. ורק המורשת הרוחנית של הנביאים והמלכים הצדיקים נותרה בלבבות.