כפי שלמדנו (לעיל ח, ד), מקום קיום התורה והמצוות הוא בארץ ישראל, אמנם בפועל, כדי שלא נשכח את המצוות בעת הגלות, ציוותה התורה שאת המצוות שאינן תלויות בארץ נקיים גם בחוץ לארץ (ירושלמי שביעית ו, א; קידושין א, ח; בבלי קידושין לז, א; ספרי עקב מג-מד).
המצוות התלויות בארץ, שאותן מקיימים רק בארץ, הן בראש ובראשונה המצוות הנוגעות לכלל ישראל: הקמת המלוכה או השלטון כפי הדרכת התורה, ובכלל זה הקמת צבא, איסור מגורי אויבים בארץ ישראל וביעור עבודה זרה מהארץ.
בארץ ישראל צריכים ישראל לקיים את מערכת המצוות הקשורות לבית המקדש והשפעתו הרוחנית על כל ישראל. בכלל זה מצוות הטהרה והטומאה, מצוות הכהנים והלוויים, ערי הלוויים וערי המקלט, נגעי בתים ועוד.
כמו כן, בארץ ישראל מתקיימות המצוות הקשורות למערכת המשפט, שבראשה הסנהדרין הגדולה השוכנת סמוך למקדש, ותפקידה להכריע בשאלות הגדולות והקשות. בבית הדין הגדול היו מקדשים את החודשים ומעברים את השנים, וקובעים בכך את מועדם של חגי ישראל. מצוות המשפט מחייבת גם מינוי דיינים בכל עיר, ולצידם שוטרים שאוכפים את הדין. בכלל מצוות המשפט כלולות המצוות הקשורות לסדרי הדין, הכרעת הדין והענישה. על מנת למנות דיינים שיהיה בסמכותם לדון דיני תורה צריך שרבותיהם יסמכו אותם לכך, כך שיהיו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, שסמך את החכמים הראשונים. ורק בארץ ישראל ניתן לקיים את מסורת הסמיכה. אמנם גם בזמן הגלות יש מצווה לקיים מערכת משפט, אך היא מתקיימת על ידי רבנים שאינם סמוכים, וקיומה נועד לצורך שמירתה של הקהילה היהודית בנאמנות למסורת ישראל, בלא החזון של קיום משפט התורה כדי לתקן את העולם. לכן סמכותם נוגעת רק לדיני נזיקין השכיחים וענישת הרתעה הכרחית, ולא לדינים שאינם שכיחים ולענישה שנועדה לגיבוש עם קדוש.
ישנה עוד סדרה שלימה של מצוות שתלויות בארץ וקשורות לעבודת השדה ולגידול הפירות, ומצוות אלו מופנות לכל יחיד ויחיד מישראל, ואלו הן: ערלה, כלאי זרעים, כלאי הכרם, לקט, שכחה, פאה, פרט, עוללות, ביכורים, תרומות ומעשרות, חלה, ראשית הגז, שביעית ויובל. ואף שעיקר חיובן בארץ, חיובן של רבות מהן מתפשט במידה מסוימת גם לחוץ לארץ (פנה"ל כשרות יב, א, 1).