כדי שנחזור לקיים את מצוות שביעית ויובל מהתורה, לא מספיק שרוב ישראל יֵשבו בארצם, אלא צריך שיֵשבו כתיקונם, היינו שכל אדם מישראל ינחל את חלקו בנחלת שבטו (ערכין לב, ב). לשם כך צריך לחזור ולייחס כל אדם מישראל לשבטו, ולקבוע מחדש את נחלת השבטים (רמב"ם מלכים יב, ג). מנבואת יחזקאל עולה, שאף מקום נחלת שנים עשר השבטים ישתנה בעתיד, וכל שבט ינחל רצועה מהמערב ועד המזרח, כאשר דן בצפון, ואחריו אשר, נפתלי, מנשה, אפרים, ראובן ויהודה. אח"כ נחלת הנשיא, ובה ירושלים והמקדש, ובה תהיה גם נחלה לכהנים וללוויים. אח"כ ממשיכה החלוקה לכיוון דרום: בנימין ראשון ואחריו שמעון, יששכר וזבולון, ואחרון שבט גד, שיהיה בנחלה הדרומית ביותר (יחזקאל מח; ב"ב קכב, א). לפי רוב המפרשים, הנחלה הצפונית של דן תגיע עד סמוך לטורקיה, במוצאו של נהר פרת. גם גרי הצדק שהצטרפו לישראל בעודם סובלים, יקבלו נחלה בארץ, כל משפחת גרים יחד עם בני השבט שאליו התחברה (פנה"ל שביעית ויובל יא, ה, 4).
לפי זה, לאחר שיתגלה ייחוסו של כל אדם מישראל לשבטו, ותחולק הארץ לשבטים, לכאורה כל אדם יצטרך לעבור להתגורר בנחלה שניתנה לו בקרב שבטו. ונראה שתהיה סמכות לבית הדין הגדול יחד עם המלכות, לחלק את הארץ באופן שכל אדם מישראל יוכל להישאר לשבת במקומו או במקום שיבחר, תוך נכונות להשתתף בהמשכת מורשתו של השבט שבתחום נחלתו הוא יושב. ואם ילכו בדרך זו, אולי יצטרכו לקבוע שככל שהביקוש לנחלת שבט מסוים יעלה, כך השטח שלו יחולק לנחלות קטנות יותר שתספקנה לכולם.
לאחר חלוקת הנחלות, ייחשבו כל ישראל כיושבים על אדמתם כתיקונם, ובית הדין הגדול יתחיל לִמְנות מחדש את השנים, ונוכל לקיים את מצוות השביעית והיובל מהתורה (פנה"ל שביעית ויובל יא, ה).