במשך כל שנות הגלות, המשיכו ישראל לכסוף לארצם. היו מיוחדים מבין גדולי הדורות, כדוגמת רבי שמשון משאנץ, רבי יחיאל מפריז, הרמב"ן, רבי יוסף קארו, האר"י והשל"ה, שאף עלו לארץ. אולם עדיין לא הגיעה השעה שיפקוד ה' את עמו, וגם ישראל לא חזרו בתשובה ולא השתדלו כראוי לעלות לארץ, והיישוב היהודי בארץ לא הצליח להתחזק ולהתבסס.
לפני כמאתיים וחמישים שנה החלה התעוררות מחודשת לעלייה לארץ. בשנת תקל"ז (1777) עלה גדול תלמידי המגיד ממזריטש, האדמו"ר רבי מנחם מנדל מוויטבסק לארץ, ועמו כשלוש מאות עולים. אז הונח היסוד לקהילות החסידים בארץ.
אחריו היה הגאון רבי אליהו מווילנא, שכבר החל לדבר באופן מפורש על קיום מצוות העלייה לארץ וישובה, כדי לקרב את הגאולה. תלמידיו סיפרו שפעמים רבות דיבר עמהם בסערת נפש, כי רק על ידי קיבוץ הגלויות ובניין הארץ תוחש הגאולה, ורק על ידי בניין הארץ נינצל מהייסורים הנוראים של חבלי משיח. כפי הנראה הגר"א צפה בעיני רוחו את העלול לבוא על יהדות אירופה. בעקבות זאת, כמה מגדולי תלמידיו מילאו את צוואתו ועלו. בשנת תקס"ח (1808), כעשר שנים אחר פטירתו, עלתה הקבוצה הראשונה של תלמידיו לצפת, ובראשם רבי מנחם מנדל משקלוב. כשנה אחריו עלה רבי ישראל משקלוב, בעל ספר 'פאת השולחן'. עמהם היה רבי הלל משקלוב, ועוד גדולי תורה ומעש. במשך הזמן, רבים מהם עברו לגור בירושלים. צרות איומות פקדום, אולם הם התחזקו בדברי רבם הגדול על חשיבות מצוות יישוב הארץ. וכך מדור לדור הלכו והתרבו והתבססו בארץ, ומהם נוסד עיקר 'היישוב הישן' האשכנזי בארץ, ומכוחם נבנו שכונות ירושלים הראשונות שמחוץ לחומה, ומהם יצאו מקימי 'היישוב החדש', כדוגמת: 'פתח תקווה'. מכמה מאות של יהודים צדיקים שעלו לארץ במסירות נפש שאין דומה לה, במשך פחות ממאה שנה נתרבו לעשרות אלפים. אולם לא זכינו שהמוני בית ישראל ילכו בעקבותיהם, וצרות הגלות הלכו וגברו.
כחמישים שנה אחר התעוררות תלמידי הגר"א, קמו שלושה מגדולי הדור, רבי צבי הירש קלישר, רבי יהודה אלקלעי ורבי אליהו גוטמכר, והחלו לעודד עליית המונים לצורך בניין הממלכה היהודית בארץ ישראל. בעקבות דבריהם התרבו העולים לארץ. אבל עדיין היינו רחוקים מהשגת המטרה הכללית, וצרות הגלות הלכו וגברו, האנטישמיות התעצמה וגם תהליך עזיבת הדת הואץ ויהודים רבים החלו להתבולל בגולה.
כמה עשרות שנים אח"כ התעוררו כמה מגדולי ישראל ממזרח אירופה, וביניהם רבי שמואל מוהליבר, רבי מרדכי אלישברג וראש ישיבת וולוז'ין רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), לעודד עלייה לארץ במסגרת תנועת 'חיבת ציון' (שנת תרמ"ב). באותה תקופה כבר התרבו היהודים שעזבו את דרך התורה והמצוות, ואותם הגדולים הסכימו לחבור עם מנהיגי ציבור חילוניים למען יישוב הארץ. בעקבות פעולתם התעוררה העלייה המכונה 'הראשונה' (משנת תרמ"ב ואילך – 1882). רוב העולים אז היו שומרי מצוות, אך רחוקים מרמתם של תלמידי הגר"א. ואף שבזכות עלייתם היישוב הלך וגדל, עדיין המוני בית ישראל לא נענו לקריאה לשוב לציון.
האנטישמיות באירופה הלכה וגברה, גם מספר היהודים שהפסיקו לשמור תורה ומצוות המשיך לגדול. רבים מהעוזבים ניסו להתבולל בעמים תוך תקווה שבכך יסתיימו צרותיהם. אולם האנטישמיות גברה. בקרב מקצת מהמנסים להתבולל התבררה ההכרה כי האופי היהודי הוא מיוחד ואי אפשר להימלט ממנו, ורק על ידי הקמת מדינה עצמאית יהודית בארץ ישראל ניתן יהיה להציל את היהודים משונאיהם. כך קמה התנועה הציונית בראשות בנימין זאב הרצל (שנת תרנ"ז – 1897). היו מגדולי ישראל שתמכו בה, ולימים התארגנו במסגרת תנועת 'המזרחי' (שנת תרס"ב – 1902). מנגד, היו רבנים שהתנגדו לתנועה הציונית, בעיקר מפני שחששו שמא הציבור הדתי ייגרר אחר אורחות חייהם של מנהיגיה החילונים.
בעקבות הרעיון הציוני ובמקביל התגברות האנטישמיות, קבוצות גדולות יותר של יהודים תמכו בעלייה ובהתיישבות, ואף החלו לתבוע הקמה של מדינה יהודית. אולם למרבה הצער, רוב העם היהודי, בין דתיים ובין חילוניים, לא השתתפו בתנועה הציונית. רק לאחר השואה, כבר היה ברור לרבים מבני העם היהודי, כי מוכרחים להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. המוני פליטים מאירופה ומארצות ערב עלו לארץ, וכך קמה והתבססה מדינת ישראל.