כאשר עמדו עולי מצרים להיכנס לארץ, נצטוו לרשת רק את עבר הירדן המערבי, מפני שמצוות יישוב הארץ צריכה להתקיים לפי כוחו של עם ישראל, ומספרם של ישראל לא היה מספיק כדי לנחול את שני עברי הירדן (לעיל י, א). לכן לא תכננו לכבוש את ארץ סיחון ועוג, ורק מפני שהם לא נענו לקריאה לשלום, כבשו ישראל את ארצם. ואף אז לא התכוון משה רבנו שיגורו שם ישראל, ורק מפני שבני ראובן וגד ביקשו לגור שם, נענה להם בדוחק, הואיל וגם עבר הירדן המזרחי הוא ארץ ישראל (לעיל הלכה א).
אך כיוון שלא היינו מרובים מספיק, לא הצלחנו ליישב את הארץ כראוי, ומובלעות רבות נשארו בידי הכנענים. ועברו כארבע מאות שנה עד שהצלחנו להתבסס, להקים מלכות ולבנות את בית המקדש. ובסופו של דבר, נתקיים בנו מה שנאמר (במדבר לג, נה-נו): "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם".
כלומר, הסיבה העיקרית לכך שלא הצלחנו ליישב את הארץ כולה אינה מפני שלא לחמנו כראוי באויבים, אלא מפני שהתרשלנו במצוות 'פרו ורבו', ולא היו מספיק אנשים ליישב את כל חלקי הארץ. שנאמר (שמות כג, כט-לא): "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ. וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר, כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ". נמצא שבעומק חטא המרגלים היה טמון חטא נוסף, התרשלות במצוות פרו ורבו. במשך מאתיים ועשר שנים שהיו ישראל במצרים – התרבו משבעים נפש לשישים ריבוא גברים יוצאי צבא. ואילו במשך כל אותם ארבעים שנה במדבר, שבהם היינו צריכים לגדול פי שניים ושלושה, לא גדלנו כלל.
כשם שהתרשלות במצוות פרו ורבו מעכבת את יישוב הארץ, כך התרשלות ביישוב הארץ מעכבת את קיום מצוות פרו ורבו וברכתה. לו היה עם ישראל זוכה לעלות לארץ כשהחלו ראשוני חובבי ציון, ומתעצמים לעלות עם הקמתה של התנועה הציונית; רבים מישראל היו ניצלים מהשואה, משלטון הדיכוי הקומוניסטי וההתבוללות, והיינו היום בארץ ישראל עשרות מיליוני יהודים, ורוב הבעיות עם האויב הערבי היו נפטרות מאליהן.[7]
[7]. בעת הקמת התנועה הציונית (תרנ"ז, 1897), מנה העם היהודי כ-11 מיליון נפש, ואילו הערבים שהתגוררו בכל סביבות ארץ ישראל, כולל לבנון, סוריה ועיראק, מנו כ-5 מיליון, כאשר בשני עברי הירדן גרו כשבע מאות אלף ערבים. היתה אז ההזדמנות לעם היהודי לחזור לארץ ולפרות ולרבות בה. אולם רוב עמנו פחד לעקור עצמו מהגולה ולעלות לארץ, וליטול את גורלו בידיו כמצוות התורה. אמנם הניסיון היה עצום, שכן העלייה לארץ באותם הימים היתה כרוכה בקשיים רבים ובסיכונים. אולם הסירוב לקיים את המצווה לעלות לארץ כאשר היה ניתן, היה בבחינת 'חטא המרגלים' של ימינו, וכפי שהוזהרנו בתורה, המחיר על כך היה נורא. עברנו את השואה, את שלטון הדיכוי הקומוניסטי ואת ההתבוללות. וכך כיום, בכל העולם ישנם כ-15 מיליון יהודים מוצהרים, ומתוכם גרים בארץ כ-7 מיליון יהודים. לעומת זאת הערבים שבסביבות ארץ ישראל, שזכו ליהנות מפירות המהפכה התעשייתית, הרחבת ייצור המזון ושיפור הרפואה, עלו מכ-5 מיליון לכ-90 מיליון. אם נחשֵב גם את הערבים שגרו במצרים ובכל חצי האי ערב, הרי שלפני מאה ועשרים שנה הם מנו כ-22 מיליון, רק פי שניים מהעם היהודי, וכיום (תשפ"ז) כ-270 מיליון. עדיין לא מאוחר, עוד אפשר להתאחד סביב הייעוד הלאומי והאלוהי, לעודד משפחות ברוכות ילדים, לעודד עלייה ולתקן. "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ה' אֱלֹוהֵינוּ. כִּי כֹה אָמַר ה': רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם, הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ: הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ, אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו לא, ה-ו). ראו עוד בספרי 'המסורת היהודית' יז, יד.