פרק כ - מהלכות התפילה במניין | תפילת נשים

תיקנו חכמים לגברים להתפלל במניין ובבית הכנסת. ואמרו חכמים, שהשכינה שורה במקום שיש עשרה מישראל שעוסקים בדברים שבקדושה, שנאמר (תהלים פב, א): "אֱלוֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת
אֵ-ל", ועשרה מישראל הם עדה. ואמנם גם כאשר אחד מישראל מתפלל או לומד השכינה שורה עימו, אלא שיש בזה מדרגות, והמדרגה הגבוהה היא כאשר עשרה מישראל עוסקים בדבר שבקדושה, שאז הקדושה מתגלה יותר בעולם (עי' ברכות ו, א). על פי זה קבעו חכמים, שאת כל הדברים שבקדושה, כלומר הדברים שתוקנו כדי לבטא קדושת השם בפומבי, הגברים יאמרו במניין של עשרה. ומהם: חזרת הש"ץ, ברכת כהנים, ברכו, קדיש וקריאת התורה (מגילה כג, ב).^[1] עוד אמרו חכמים על המתפלל במניין שתפילתו נשמעת. ואפילו אם לא כיוון כל כך בתפילתו, כיוון שהתפלל בציבור, תפילתו נשמעת (עי' ברכות ח, א).

נמצא אם כן שיש שתי מעלות במניין: האחת, שהשכינה שורה עם המניין, ובזכות כך התפילה מתקבלת; השנייה, במניין אפשר לומר את כל אותם דברים שבקדושה שתיקנו חכמים שהגברים יאמרו בתפילתם (פניני הלכה תפילה ב, א-ג).

כיוון שעל ידי המניין השכינה שורה, ראוי לכל איש להשתדל להיות מהעשרה הראשונים, שעל ידם השכינה שורה.

כשהמניין בבית הכנסת מעלתו כפולה, שהוא במקום שיוחד לדברים שבקדושה (ברכות ו, א; ח, א). בית הכנסת נקרא 'מקדש מעט', שקדושתו מעין קדושת המקדש, שנאמר (יחזקאל יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", ופירש רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א; ראו פנה"ל חפצי קודש יב, א).

נמצא אפוא, שתפילת הציבור בבית הכנסת, היא תחליף מסוים לעבודת בית המקדש. שבמקום שיש עשרה מישראל השכינה שורה, וקדושת בית הכנסת מעין קדושת המקדש, ותפילות הציבור נתקנו כנגד קרבנות הציבור.

אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל בו – נקרא שכן רע. ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו. והמקדימים לבוא לבית הכנסת לתפילת שחרית ומאחרים לצאת מתפילת ערבית, זוכים לאריכות ימים (ברכות ח, א; שו"ע צ, יא).

כפי שלמדנו (לעיל יא, א), אשה אינה צריכה להתפלל במניין ובבית הכנסת, מפני שכל עניין התפילות בבית הכנסת תלוי בזמן, ונשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. ואף שלמדנו שישנה מעלה גדולה לתפילה בציבור, לנשים יש תפקידים אחרים, לא פחות חשובים (כמבואר לעיל פרק ג), ולכן אינן צריכות להתפלל בבית הכנסת ובמניין.

אמנם ברור שאשה שתתפלל במניין ובבית הכנסת יש לה בזה זכות ומצווה, הן בכך שהיא מתפללת במקום מקודש שהשכינה שורה בו, והן בכך שתזכה לענות אמן על קדיש וחזרת הש"ץ, וכן תאמר קדושה ומודים, ותשמע ברכת כהנים.

וכן מצינו במדרש (ילקוט שמעוני עקב תתע"א): מעשה באשה אחת שהזקינה מאוד, עד שקצה בחייה. באה לפני רבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו: רבי, זקנתי יותר מדי, ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: באיזו מצווה את רגילה להקפיד בכל יום? אמרה לו: רגילה אני, שאפילו יש לי דבר חביב, אני מניחה אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה. למדנו מכאן שהשקידה לבוא לבית כנסת בכל יום גורמת לאריכות ימים, וגם נשים שייכות למעלה זו.

וכן סיפרו חכמים על אשה אחת שהיה בית כנסת בשכנותה, אך היא היתה הולכת בכל יום לבית הכנסת המרוחק של רבי יוחנן. שאל אותה רבי יוחנן: "בתי, והלא יש בית כנסת בשכנותך, ומדוע את באה עד כאן". אמרה לו: "רבי, והלא שכר פסיעות יש לי" (סוטה כב, א). מכאן למדנו הלכה, שכאשר ישנה מעלה בבית הכנסת המרוחק, ההולך אליו יש לו שכר פסיעות (מ"א צ, כב; פניני הלכה תפילה ג, 3).

ואע"פ כן, ברור שהמצווה לאשה להתפלל במניין שנייה במעלתה לטיפול במשפחה, וכל אימת שיש התנגשות בין התפילה בבית הכנסת לטיפול בילדים ובמשפחה, המשפחה קודמת. אבל נערות ורווקות, וכן נשים שילדיהן גדלו ואין להן נכדים בביתן, טוב שישתדלו לבוא לבית הכנסת בשבתות וימים טובים. לפיכך ראוי ללמוד כללים והלכות על התפילה במניין.^[2]

הקדיש מיוחד בזה שעיקרו עוסק בכבוד שמיים, ולכן צריך לכוון מאוד בענייתו, וקל וחומר שלא לפטפט בעת אמירתו (שו"ע נו, א, מ"ב א). אמרו חכמים, שכל העונה "אמן, יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" בכל כוח כוונתו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה (שבת קיט, ב; תר"י). עוד אמרו, שבעת שישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים: "יהא שמיה רבא מברך" בקול רם, מתבטלות מהם גזירות קשות (פסיקתא כמובא שם בתוס'). עוד אמרו, שהענייה על הקדיש מעוררת רחמים על ישראל שגלו. שבשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים "יהא שמיה הגדול מבורך", עולה זכרונם לפני הקב"ה, וכביכול מנענע ראשו בצער ואומר: אשרי המלך שהיו מקלסים אותו כך בביתו, ומתעורר לפניו רצון לגאול את ישראל (ברכות ג, א).

כיוון שעל ידי הקדיש נעשה קידוש השם, יש לאומרו בעשרה, שהקב"ה מתקדש על ידי עדה מישראל.

הקדיש נִתקן בלשון ארמית, שהיתה שגורה בימי בית שני בפי כל ישראל, כדי שגם עמי הארץ יוכלו להבין את הקדיש ולכוון בענייתו. וזה תרגומו: יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו, וימליך בו את מלכותו, ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו, בחייכם ובימיכם (של ציבור המתפללים) ובחיי כל בית ישראל, במהרה ובזמן קרוב ואִמרו אמן. והקהל עונה: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", ותרגומו: יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. וממשיך החזן: יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקב"ה, למעלה מכל הברכות והשירות, התשבחות והנחמות, האמורות בעולם, ואִמרו אמן. זה עיקרו של הקדיש הנקרא 'חצי קדיש', והענייה עליו חשובה יותר מהענייה לקדושה (מ"ב נו, ו).^[3]

ארבעה נוסחים ישנם בקדיש, ונציינם בשמם: א) חצי קדיש הוא עיקר הקדיש, ונקרא כן כדי להבדילו משאר הקדישים שיש בהם עוד תוספות. כשצריך לומר קדיש באמצע התפילה, אבל אין רוצים להאריך בהפסק, אומרים חצי קדיש. ב) קדיש יהא שלמא, נקרא גם קדיש שלם, ואומרים אותו אחר אמירת פסוקי תנ"ך, ונתווספה בו בקשה שיהא לנו ולכל ישראל שלום וחיים טובים. ומסיימים: "עושה שלום במרומיו הוא (ברחמיו) יעשה שלום עלינו ועל כל (עמו) ישראל ואמרו אמן". כיוון שקדיש זה נאמר בדרך כלל על ידי היתומים, הוא נקרא גם 'קדיש יתום'. ג) קדיש תתקבל נאמר על ידי החזן אחר סיום תפילת עמידה. והוא קדיש שלם שמוסיפים בו עוד בקשה שתפילתנו תתקבל. ד) קדיש דרבנן אומרים אחר לימוד בדברי חכמים. והוא קדיש שלם שמוסיפים בו תפילה על לומדי התורה, שיזכו לחיים טובים וארוכים.

תיקנו חכמים לומר קדיש בסיום כל שלב של התפילה בציבור. אם יש מניין שאומר קרבנות, יתום אומר אחריהם קדיש דרבנן. אחר סיום פסוקי דזמרה אומרים חצי קדיש, אחר נפילת אפיים ותחנונים חצי קדיש. (בשני וחמישי, מוסיפים עוד חצי קדיש אחר הקריאה בתורה). אחר 'קדושה דסדרא' קדיש תתקבל, אחר שיר של יום קדיש יתום, ואחר פיטום הקטורת קדיש דרבנן על ידי יתום (שבולי הלקט ח). באמירת הקדיש חותמים ומרוממים כל שלב משלבי התפילה אל המגמה העליונה ביותר, שהיא כבוד שמיים, ומתוך כך ממשיכים לשלב הבא.

נוהגים שהיתומים האבלים אומרים קדיש שלם שאחר אמירת פסוקים, וקדיש דרבנן שאחר דברי חכמים, מפני שיש לנשמת הנפטר תועלת ועילוי מהקדיש שאומרים לעילוי נשמתו (כמובא בהמשך הלכות יח-יט). כאשר אין שם יתום אבל, נחלקו המנהגים, אם מי שאינם אבלים אומרים קדיש 'יהא שלמא' על פסוקים וקדיש דרבנן (ראו פניני הלכה תפילה כג, ח-ט, 9-10).

לפני ברכות קריאת שמע אומר החזן: "ברכו את ה' המבורך", והקהל עונים אחריו: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", והחזן חוזר אחריהם ואומר: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" (שו"ע או"ח נז, א).

בעת אמירת 'ברכו' החזן כורע מעט, וזוקף בעת אמירת ה'. לגבי הקהל נחלקו המנהגים: יש נוהגים לכרוע כמו כריעות שבתפילת עמידה, ויש נוהגים לכרוע מעט, ויש נוהגים שלא לכרוע כלל. וכל אדם ימשיך כמנהג אבותיו. ובמקום שמתפללים ביחד בעלי מנהגים שונים, ראוי שכולם יכרעו מעט (פניני הלכה תפילה יז, 3).

עיקר עניינו של 'ברכו', לפתוח את ברכות קריאת שמע. בהכרזת 'ברכו' קורא החזן למתפללים לומר את ברכות קריאת שמע. וכן העולים לתורה אומרים 'ברכו' כפתיחה לברכת התורה.

נוהגים לחזור לומר 'ברכו' בסוף התפילה, כדי שגם המאחרים שהגיעו אחר תחילת ברכות קריאת שמע יזכו להשתתף באמירתו (פניני הלכה תפילה טז, ג, 2; כג, ט-י).

נחלקו המנהגים בשאלה אם צריך לעמוד בעת שעונים על קדיש ו'ברכו'. למנהג רוב יוצאי ספרד, אין צריך לעמוד לקראת עניית דברים שבקדושה, אבל מי שכבר היה עומד, צריך להישאר לעמוד בקדיש ו'ברכו' (מהרי"ל, כה"ח נו, כ; קמו, כ-כא; יחו"ד ג, ד).

ולמנהג רוב יוצאי אשכנז, ראוי לעמוד בעת עניית הקדיש ו'ברכו', שהם דברים שבקדושה (מ"ב נו, ז-ח; קמו, יח). אמנם לגבי 'ברכו', שהענייה עליו קצרה, נוהגים רבים מיוצאי אשכנז, שאם כבר היו יושבים, כגון בקריאת התורה או לפני מעריב, שאין קמים לגמרי, אלא רק מתרוממים מעט מהכסא תוך הטיית הראש לפנים, ובכך קמים וכורעים מעט. וכן נוהגים רבים בעת זימון של עשרה, שאף שהוא דבר שבקדושה, שעל פי מנהג יוצאי אשכנז נכון לעמוד לכבודו, מכל מקום כיוון שאמירתו קצרה, מסתפקים בקימה מועטת במקום עמידה גמורה.

תיקנו אנשי כנסת הגדולה, שאחר שיתפללו היחידים תפילת שמונה עשרה, יחזור החזן על התפילה בקול רם, כדי להוציא ידי חובת התפילה את אלו שאינם יודעים להתפלל בכוחות עצמם (ר"ה לד, ב). אבל לערבית לא תיקנו חזרת הש"ץ, מפני שמעיקרה היא תפילת רשות, וממילא אין צורך להוציא בה את מי שאינו בקיא.

תיקנו חכמים שגם החזן יתפלל תחילה בלחש, כדי שיסדיר לעצמו את התפילה. ותיקנו, שגם אלו שיודעים להתפלל בעצמם, ישמעו את חזרת הש"ץ ויענו אמן אחר הברכות.

כיוון שתיקנו חכמים לומר את חזרת הש"ץ, יש לאומרה גם במקום שכל המתפללים יודעים להתפלל בכוחות עצמם. שכך הוא הכלל, שאחר שתיקנו חכמים דבר, אינם נותנים אותו לשיעורים (שו"ע קכד, ג. ראו פניני הלכה תפילה יט, א, שבמקומות רבים שילבו חזרת הש"ץ עם התפילה בלחש, ושם יט, ה, מתי יש לנהוג כן למעשה).

על פי הקבלה נתבאר, שבנוסף לטעם הפשוט, כדי להוציא עמי הארץ, ישנו טעם פנימי על פי הסוד, לפיו שתי התפילות נצרכות, זו שבלחש וזו של חזרת הש"ץ, שעל ידן התפילה פועלת יותר. ולכן, גם במקום שאין צורך להוציא את מי שאינו בקיא בחזרת הש"ץ, יש צורך לומר את חזרת הש"ץ מהטעם הפנימי. ומעלתה של חזרת הש"ץ גבוהה יותר ממעלת התפילה בלחש, שהיא תפילה יותר כללית והציבור עונה על ברכותיה אמן. ולכן אע"פ שהיא תפילת עמידה, שעניינה עמוק ועליון, מותר לאומרה בקול רם, כי לגודל מעלתה אין חשש שהקליפות ייאחזו בה (עי' שו"ע קכד, ז, כה"ח קכד, ב, טז).

שלושה תנאים צריכים להתקיים כדי שיוכל היחיד לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ: א) שלא יהיה בקיא בתפילה. אבל מי שיודע להתפלל, חייב להתפלל ולבקש רחמים בעצמו, ואינו יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן. ב) שיהיה שם מניין של עשרה גברים, מפני שרק במניין תיקנו חכמים שהיחידים יכולים לצאת ידי חובתם בשמיעת החזן. ג) שהשומע יבין את דברי החזן, אבל מי שאינו מבין עברית, אינו יכול לצאת בחזרת הש"ץ.

השומעים, גם אלו שהתפללו בעצמם, צריכים לדקדק לענות אמן על כל ברכה וברכה מברכות הש"ץ. ואמרו חכמים (ברכות נג, ב): "גדול העונה אמן יותר מן המברך".

עונים אמן במלוא כובד הראש, ומכוונים: אמת היא מה שאמר המברך. לדוגמה, השומעת ברכת "שהכל נהיה בדברו", תכוון: אמת היא שהכל נהיה בדברו. וכשיש בברכה גם בקשה, תכוון גם: הלוואי ובקשתנו תתקבל לפניו. לדוגמה, בברכת 'חונן הדעת' תכוון לשתי המשמעויות: א) אמת היא שהדעה ממנו,
ב) הלוואי שיחון אותנו בדעה (שו"ע קכד, ו; מ"ב כה).

כאן המקום להרחיב מעט בדיני עניית אמן, הן על ברכות חזרת הש"ץ והן על שאר ברכות: עונים אמן בקול נעים, ואין להגביה את הקול יותר מקולו של החזן המברך (שו"ע קכד, יב). אין לקצר באמירת אמן, אלא יש להאריך בה מעט, כשיעור שאפשר לומר "אל מלך נאמן". מנגד, גם אין להאריך בה יותר מדי.

אין לחטוף את האמן – לאומרה לפני שהחזן סיים את הברכה. ואין לקטוף את האמן – להבליע אותיותיה או להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ואין להרחיק את עניית האמן מסיום הברכה, שאז היא נקראת 'אמן יתומה' (ברכות מז, א; שו"ע קכד, ח).

עניית אמן על ברכות מבטאת את היחס של האדם לאמונה בה' יתברך. וכיוון שחיינו תלויים בו יתברך, פגם באמונה גורם לפגם בחיים. זהו שאמר בן עזאי: "כל העונה אמן יתומה – יהיו בניו יתומים, חטופה – יתחטפו ימיו, קטופה – יתקטפו ימיו. וכל המאריך באמן – מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז, א).

היו מגדולי הראשונים שנהגו לומר "ברוך הוא וברוך שמו" אחר הזכרת השם שבברכה, ונתפשט מנהגם בישראל. וכל זה בברכות שאין יוצאים בהם ידי חובה, כחזרת הש"ץ למי שכבר התפלל בלחש. אבל על ברכות שיוצאים בהן ידי חובה, כברכות הקידוש ותקיעת שופר, מנהג יוצאי אשכנז ועדות המזרח שלא לאומרו, כדי שלא להפסיק באמצע הברכה באמירת דבר שלא תיקנו חכמים. בדיעבד, אם ענה "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכה שחייב בה – יצא, מפני שלא הסיח דעתו בענייה זו מהברכה (מ"ב קכד, כא). ומנהג רבים מיוצאי ספרד לענות "ברוך הוא וברוך שמו" גם על ברכה שיוצאים בה ידי חובה (ראו פנה"ל תפילה יט, ג, 3).

בברכה השלישית של חזרת הש"ץ אומרים קדושה. עיקר הקדושה בעניית הפסוקים: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ", ו"יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם" וכו'. המנהג כיום על פי האר"י ז"ל, שהקהל אומר גם את קטעי הקישור, ואח"כ החזן אומרם בקול רם, והקהל עונה אחריו את פסוקי הקדושה (מ"ב קכה, ב, כה"ח ב).

טוב לעמוד בקדושה ברגליים צמודות, מפני שאנו אומרים קדושה זו כעין המלאכים שרגליהם צמודות עד שנראות כרגל אחת (שו"ע קכה, ב). יש מהדרים להישאר ברגליים צמודות עד לסיום ברכת 'האל הקדוש' (א"ר צה, ז), אבל אין בזה חיוב.

נוהגים להגביה מעט את העקבים בעת אמירת המלים: 'קדוש' 'קדוש' 'קדוש', 'ברוך' ו'ימלוך', ולשאת את העיניים כלפי מעלה כשהן עצומות, לבטא בזה רצון להתעלות ולהתנשא כלפי מעלה (ב"י ורמ"א קכה, ב. ועי' מ"ב ו, כה"ח ב, ט, שי"א שפותחים העיניים).

כשיגיע החזן ל'מודים', כורעים כל הקהל עימו, ואומרים 'מודים-דרבנן', שנוסחו שונה מנוסח מודים של תפילת עמידה, כמבואר בתלמוד (סוטה מ, א). כריעה זו צריכה להיות כדין הכריעה ב'מודים' שבתפילת הלחש (מ"ב קכז, ב, כה"ח א; לעיל יב, ה).

כבר למדנו שאסור להפסיק בדיבור באמצע אמירת פסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיה, אולם לצורך דחוף, כדי למנוע נזק או כדי למנוע עלבון מותר להפסיק (לעיל טז, יד; טו, ו). ואם כן, כמו שמותר להפסיק לצורך גדול, כך גם מותר להפסיק לצורך עניית דברים שבקדושה. לפיכך, מי שנמצאת באמצע אמירת פסוקי דזמרה או קריאת שמע וברכותיה, ושמעה קדיש, ברכו, קדושה ומודים, רשאית לענות עליהם. אולם אין עליה חובה להפסיק כדי לענות עליהם, מפני שהעומדת בפסוקי דזמרה כבר עוסקת בדברים שבקדושה, ואין שום פגיעה בכבוד שמיים אם תמשיך בתפילתה. אלא שאם היא נמצאת בין נשים שעונות לקדושה ומודים, ראוי שתפסיק ותענה עמהן, מפני שאמירתן מלוּוה במעשה – בקדושה הן עומדות ברגליים צמודות, ובמודים עומדות ומשתחוות, ואם היא תמשיך לשבת, תיראה כפורשת מהציבור. לכן מוטב שתעמוד עמהן, וכיוון שכבר הפסיקה כדי לעמוד, עדיף שתענה עמהן.

מה שאמרנו שמותר להפסיק כדי לענות לקדיש, הכוונה למה שעונים בחצי הקדיש, אבל על התוספות שאחר כך אין עונים, מפני שאינן עיקר הקדיש. וכן אין להפסיק כדי לענות "ברוך הוא וברוך שמו", מפני שענייה זו ממנהג בלבד.

לגבי אמן על ברכות, כגון על ברכות של חזרת הש"ץ. בפסוקי דזמרה מותר לענות, ובקריאת שמע וברכותיה אין לענות (פניני הלכה תפילה יד, ד, 7; טז, ה, 4).^[4]

ההיתר לענות באמצע ברכות קריאת שמע, הוא בעת אמירת התוכן של הברכה, מתחילת הברכה ועד לקראת סיומה, אבל לאחר אמירת "ברוך אתה ה'" של סיום הברכה אסור להפסיק, מפני שההפסק שם קוטע את הברכה (באו"ה סו, ג).

וכן בשעה שאומרים פסוק 'שמע ישראל' ו'ברוך שם כבוד' וכו', שבהם מקבלים עול מלכות שמיים, אין להפסיק לשום דבר, שדינם כדין תפילת שמונה עשרה (שו"ע סו, א).

המסתפקת באמצע ברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה אם מותר לה לענות על דבר מסוים, מוטב שלא תענה, שכבר למדנו שגם במקרים שמותר לענות, אין בכך חובה, ולכן בכל מקום של ספק מוטב שלא לענות (פניני הלכה תפילה טז, 4).

באמצע תפילת עמידה אסור לענות לכל דבר שבקדושה ובכלל זה גם קדיש וקדושה. אבל מותר לשתוק ולכוון לשמוע קדיש וקדושה משליח הציבור, שהשמיעה בכוונה נחשבת כאמירה. אבל אם ההפסקה לשמיעת שליח הציבור מפריעה למתפללת בכוונתה, עדיף שתמשיך בתפילתה (פניני הלכה תפילה יז, טו).

בין גאולה לתפילה בימות החול אין להפסיק לשום דבר שבקדושה, שסמיכת הגאולה לתפילה מועילה להציל מצרות. אולם ביום השבת שאינו נקרא יום צרה, אין כל כך צורך לסמוך גאולה לתפילה, ולדעת רוב הפוסקים מותר להפסיק לצורך עניית דברים שבקדושה. ובימים טובים, כיוון שהם ימי דין (בסוכות נידונים על המים, בפסח על התבואה ובשבועות על פירות האילן, ר"ה טז, א), אסור להפסיק בין גאולה לתפילה (שו"ע סו, ט; רמ"א קיא, א; פנה"ל תפילה טז, 7).

מצוות עשה מהתורה שהכהנים יברכו את ישראל, שנאמר (במדבר ו, כב-כו): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".

בברכת כהנים אנו לומדים לשים לב לעובדה היסודית, שהקב"ה הוא המעניק לנו את הברכה, וההתייצבות שלנו לברכת כהנים, משרישה בקרבנו את האמונה הזו (מו"נ ח"ג פרק מ"ד; חינוך שעח; העקדה שער עד). הברכה שהקב"ה מברך אותנו קשורה להשתדלות מצידנו. או כפי שהדבר מבואר בלשון הקבלה: "באתערותא דלתתא תליא אתערותא דלעילא", ותרגומו: בהתעוררות מלמטה תלויה ההתעוררות מלמעלה. כלומר על ידי התעוררות הרצון שלנו במצוות ברכת כהנים לקבל את ברכתו, מתעורר רצון עליון להשפיע ברכה לישראל.

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו הכהנים מברכים ברכת כהנים לאחר סיום עבודת הקרבנות. וכך נאמר בתורה על היום השמיני של חנוכת המשכן, היום בו התחילו הכהנים לעבוד במשכן: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם, וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים" (ויקרא ט, כב). מכאן שנשיאת כפיים נעשתה בסיום עבודת הקרבנות. הטעם לכך, שאחר הקרבת הקרבנות, שמבטאים את הנכונות שלנו למסור את נפשנו לה' יתברך, אנו ראוים לקבל את ברכתו.

שלא במקום המקדש, קבעו חכמים שברכת כהנים תיאמר בעת התפילה, משום שהתפילה והקרבנות נועדו למטרה אחת, להתקרב לפני האלוהים, ולכן תיקנו את התפילות כנגד הקרבנות. וכמו שאחר הקרבת הקרבנות ברכו הכהנים, כך תיקנו שלקראת סיום תפילת שמונה עשרה יברכו הכהנים.

ברכת כהנים צריכה להיאמר בלשון הקודש ובקול רם, והכהנים צריכים לעמוד, ולשאת את כפיהם כלפי העם. כהן שאינו יכול לקיים אחת מארבע הלכות אלו – לא ישא את כפיו (שו"ע או"ח קכח, יד; פניני הלכה תפילה כ, ד).

לפני שהכהנים נושאים את כפיהם, עליהם ליטול את ידיהם. ורמז יש לדבר, שנאמר (תהלים קלד, ב): "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה'". וכל כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו (סוטה לט, א).

תיקן רבן יוחנן בן זכאי, שהכהנים לא יעלו לדוכן כשלרגליהם סנדלים או נעליים (פניני הלכה תפילה כ, ח).

כך הוא סדר ברכת כהנים: החזן או הגבאי מכריז "כהנים", שנאמר (במדבר ו, כג): "אָמוֹר לָהֶם". ואם רק כהן אחד עולה לדוכן, אין מכריזים "כהנים", משום שנאמר בתורה: "אָמוֹר לָהֶם" לשון רבים, משמע שרק כאשר ישנם שני כהנים או יותר מכריזים "כהנים" (שו"ע קכח, י). גם את ברכת הכהנים עצמה אין הכהנים אומרים מעצמם, אלא החזן מקריא להם מילה במילה, והכהנים חוזרים אחריו. והקהל עונים אמן אחרי כל פסוק.

כתב בספר חרדים (יב, יח), שלא רק הכהנים מקיימים מצווה מהתורה בברכת כהנים, אלא אף הישראלים העומדים מולם בשתיקה ובכוונה, ועונים אמן אחר ברכתם, שותפים בקיום מצוות התורה.

בשעה שהכהנים מברכים, צריכים המתברכים לעמוד מול הכהנים, שנאמר (במדבר ו, כג): "כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם", ודרשו חכמים, שברכת כהנים צריכה להיות כפי שאנשים מדברים עם חבריהם, שעומדים פנים כנגד פנים, ומדברים בקול רם, כך שכל המתברכים יוכלו לשומעם.

מעיקר הדין המתברכים רשאים לשבת, אולם נהגו הכל לעמוד בשעת ברכת כהנים. אבל אדם חולה או חלש שקשה לו לעמוד, יכול לשבת בעת הברכה (מ"ב קכח, נא; ציץ אליעזר יד, יח).

מי שמחמת אונס לא בא לבית הכנסת, כגון שהיה צריך לצאת לעבודתו, נכלל בברכה. וכן נשים וילדים שאינם צריכים לבוא לבית הכנסת – נכללים בברכה. אבל גברים שיכולים לבוא ולעמוד לפני הכהנים ולא באו – אינם נכללים בברכה.

מי שבא לבית הכנסת ועמד בעת הברכה אחר הכהנים – אינו נכלל בברכה, ואם הוא עומד ממש בצידיהם, יפנה את פניו לכהנים והרי הוא נכלל בברכה. והיושבים בשורות הראשונות בבית-הכנסת, צריכים למדוד את מקומם ביחס לכהנים, אם הם מול פני הכהנים, או אפילו ממש בצידיהם, רשאים להישאר במקומם ויפנו את פניהם לכהנים. אבל אם מקומם נוטה לצד שאחרי הכהנים, עליהם לעבור למקום אחר בעת ברכת כהנים. וכן דינן של נשים בעזרת נשים שבצידי בית הכנסת (שו"ע קכח, כד).

כל מי שעומד בבית הכנסת בצד שמול הכהנים נכלל בברכה. ואפילו אם עומדים לפניו אנשים גבוהים שחוצצים בינו לבין הכהנים, או שלפני מקומו יש עמוד שחוצץ בינו לכהנים, הרי הוא בכלל הברכה, הואיל והוא נמצא בצד שמול פניהם. אבל אם הפנה את גבו לכהנים, אפילו שהוא נמצא לפניהם – אינו נכלל בברכה.

מי שנמצאת באמצע תפילת עמידה בעת שהתחילו הכהנים לברך, תשהה מעט ותשמע את ברכת כהנים שהיא מצווה מהתורה, ותמשיך אח"כ בתפילתה. אבל תקפיד שלא לענות אמן אחר ברכותיהם, כדי שלא להפסיק בתפילתה (פניני הלכה תפילה כ, 2).

הכהנים נצטוו לברך את ישראל, אולם הברכה באה מאת ה' ואין היא תלויה בצדיקותם של הכהנים. לכן גם כהן שחוטא באכילת מאכלים אסורים או בגילוי עריות ובשאר עבירות, חייב לעלות לדוכן. ואם ימנע עצמו מלברך, רק יוסיף חטא על פשע. וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תפילה טו, ו): "שאין אומרים לאדם רשע, הוסף עוד רֶשַע והימנע מן המצוות".

אבל אם הכהן חוטא בחטאים שפוגעים בכהונתו, היינו שנשא גרושה, או שהוא נטמא למתים, קנסו אותו חכמים ואסרו עליו לעלות לדוכן. וכן כהן שעבד עבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיא כדי להכעיס, נפסל מלשאת את כפיו. וכל אלה, אחר שיחזרו בתשובה שלימה יוכלו לשאת את כפיהם (שו"ע או"ח קכח, סעיפים: לז, מ, מא, פניני הלכה תפילה כ, י).

כהן שהרג את הנפש, לא ישא את כפיו, שנאמר (ישעיהו א, טו): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם וכו' יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ברכות לב, ב). תפקידו של הכהן להוסיף חסד וחיים, כמו אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וכהן שהרג, פגם ביסוד כהונתו. וכן כהן שדרס בשגגה אדם למוות – פסול מלעלות לדוכן לברכת כהנים. נחלקו הפוסקים בשאלה, האם לאחר שיעשה תשובה בתעניות וצדקות וקבלה לעתיד יוכל לשוב לעלות לדוכן. למעשה, כהן שאירע לו מעשה חמור כזה, ילך אל רבו לקבל הוראה אישית כיצד לנהוג (פניני הלכה תפילה כ, יא).

תקנה קדומה מימי משה רבינו, שיקראו ישראל ביום שבת, שני וחמישי, בספר התורה המקודש הכתוב בדיו על הקלף, כדי שלא יעברו על ישראל יותר משלושה ימים בלא לימוד תורה ציבורי. ואמרו חכמים (ב"ק פב, א), שתקנה זו נוסדה אחר מה שנאמר (שמות טו, כב): "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם". והבינו משה רבנו ותלמידיו הזקנים והנביאים, שהצימאון למים נגרם מפני ששלושה ימים רצופים לא עסקו ישראל בתורה. והתורה נמשלה למים, שכשם שהמים מחיים את כל החי והצומח בעולם, כך התורה מחיה את הנשמה. ומאחר שהתנתקו מעט מהתורה, פסקו גם מעיינות המים מלנבוע. ומן הסתם תלמידי החכמים שבדור למדו תורה באותם שלושה ימים, אלא הכוונה ששלושה ימים לא עסקו ישראל בתורה באופן ציבורי. ולכן תיקנו שיקראו בתורה בכל יום שני, חמישי ושבת, כך שלעולם לא יעברו על ישראל שלושה ימים ללא קריאה ציבורית בתורה.

עוד תיקן עזרא הסופר, שיקראו בתורה במנחה של שבת, מפני יושבי קרנות (ב"ק פב, א). יש אומרים שיושבי קרנות הם סוחרים ובעלי מלאכה שאינם יכולים לשמוע את הקריאה בימי שני וחמישי, ותיקנו להם השלמה במנחה של שבת. ויש אומרים שיושבי קרנות הם קלי דעת, וחששו שאחר שיסיימו את תפילת שחרית של שבת, יפנו לשכרות ולבטלה, ועל כן תיקנו לקרוא בתורה במנחה (פניני הלכה שבת ה, ח). עוד תיקנו חכמים לקרוא בתורה מעניינו של יום בכל החגים ובראשי חודשים.

בימי שני וחמישי מעלים לתורה שלושה עולים, בראשי חודשים ובחולו של מועד מעלים ארבעה, בימים טובים חמישה, ביום הכיפורים ששה, ובשבת מעלים לתורה שבעה עולים (מגילה כא, א; פניני הלכה חפצי קודש טו, ב). מתחילה נהגו שכל עולה היה קורא בעצמו בתורה, ובמשך הזמן נהגו רוב ישראל למנות בעל קורא, שהוא יקרא עבור כל העולים, כדי שלא לפגוע במי שאינו יודע לקרוא היטב בתורה, וגם כדי שהקריאה תהיה מדוייקת ומהודרת יותר (פנה"ל שם טו, ז).

מעיקר הדין, מותר בשבת להוסיף ולהעלות לתורה יותר משבעה עולים, ובלבד שכל אחד מהעולים יקרא לפחות שלושה פסוקים. אבל מכמה טעמים עדיף שלא להוסיף על העולים, ורק כשיש צורך דחוף, כגון שיש שמחת חתן, ובאו קרובים שאם לא יקראו להם לתורה יעלבו, מותר להוסיף על שבעת העולים (שו"ע רפב, א-ב; מ"ב ד-ה; פניני הלכה שבת ה, ו; חפצי קודש טו, ג).

הקריאה צריכה להיות מתוך ספר תורה כשר, שנכתב לשם שמיים בדיו על הקלף, כפי שנכתב ספר התורה הראשון על ידי משה רבנו מפי הגבורה (פנה"ל חפצי קודש טו, יח). והקריאה צריכה להיות במניין, מפני שהיא נקראת דבר שבקדושה (שם טו, א; כ).

נשים פטורות מקריאת התורה (לעיל ב, י, וראו להלן כב, ד-ו).

החזן מנהיג את התפילה. פעמים שכל הקהל אומר איתו את התפילה והוא קובע את הקצב, ופעמים שהוא לבדו אומר את התפילה והקהל עונים אחריו אמן, כמו בחזרת הש"ץ ואמירת הקדישים. לפיכך צריך שיהיה החזן הגון, בעל שם טוב, עניו, רצוי לחבריו, קולו נעים ורגיל לקרוא בתורה, בנביאים ובכתובים (תענית טז, ב; שו"ע נג, ד). במיוחד יש להקפיד על כך בימים הנוראים ובימי התעניות, שאז אנו מתפללים ומתחננים לפני הקב"ה שימחל לנו על חטאינו ויצילנו מן הצרות ויקרב את גאולתנו, ואם יהיה פגם בחזן, תפילת הציבור לא תעלה יפה (רמ"א או"ח תקפא, א).

מתחילה אסור היה לכתוב סידורים, משום שרק דברים שבכתב, היינו תנ"ך, הותר לכתוב, אבל דברים שבעל פה, ובכללם התפילות והברכות שתיקנו חכמים – אסור היה לכתוב (תמורה יד, ב). ואז תפקידו של החזן היה חשוב מאוד, מפני שהיה צריך לדעת את כל התפילה על פה ולאומרה בקול רם, כדי להוציא את הרבים ידי חובתם. והיו בוחרים חזן קבוע לתפקיד נכבד זה, וכל מה שאמרו לגבי החזן בתעניות שייך גם לגבי החזן הקבוע. ולכתחילה היה צריך למנות את החזן על פי הסכמה של כל המתפללים, מפני שהוא היה מוציאם ידי חובתו. אולם לאחר חורבן בית המקדש השני, ראו חכמים שמוכרחים להתיר לכתוב את התורה שבעל פה, כדי שלא תשתכח מישראל, ובכלל זה הותר לכתוב גם את התפילות (פניני הלכה חפצי קודש ח, ט). במשך הזמן נפוצו הסידורים, עד שאין יותר צורך שהחזן יוציא את הרבים ידי חובתם, כי כולם מתפללים בעזרת סידוריהם. וממילא אין צורך לדקדק כל כך בבחירת החזן, ואין בוחרים חזן קבוע לכל השנה, אלא בכל יום אדם אחר עובר לפני התיבה (שו"ע נג, יט, מ"ב נג, נג).

ואף על פי כן צריכים הגבאים להשתדל שהחזנים העולים לפני התיבה יהיו הגונים, שומרי תורה ומצוות, ושהציבור יסכים שיהיו שלוחיו בתפילה, מפני שהם אומרים בשליחותו את חזרת הש"ץ והקדישים (עי' כה"ח נג, פו). בתפילות שבת וחג, שבהם נוהגים שהחזנים שרים ומזמרים חלקים מהתפילה, צריכים להשתדל שהחזנים יהיו בעלי כשרון מוזיקלי וקול ערב.

החזנים צריכים לכוון בשירתם לכבוד שמיים, אבל אם הם מאריכים בחזנות וכל כוונתם להתגאות בקולם היפה, עליהם הכתוב אומר: "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיהו יב, ח). שהם עושים מהתפילה הקדושה קרדום להתגאות בו. ואף מי שכל כוונתו לשם שמיים, לא יאריך יותר מדי, כדי שלא להטריח את הציבור (רשב"א, שו"ע נג, יא).

אסור לחזנים לכפול את המילים בברכות ובקדיש, משום שיש בכך שינוי ממטבע שתיקנו חכמים. ואם כפילת המילים יצרה שינוי במשמעות הברכה, הרי שאותן המילים נחשבות להפסק, וצריך החזן לחזור על הברכה מתחילתה. ואם אין בכך שינוי משמעות, בדיעבד אינו צריך לחזור על הברכה, מפני שלא הפסיק בעניין אחר (עי' באג"מ או"ח ב, כב, יבי"א ו, ז).

נחלקו הפוסקים אם מותר להשתמש בניגונים של שירים מכוערים לתפילות ופיוטים. למעשה, כאשר מילות השיר המכוער אינן מוכרות לקהל – אפשר להקל, ונכון שיעשו במנגינה שינויים כדי להתאימה לתפילה. אבל אם השיר מוכר לקהל, אין להשתמש במנגינתו לתפילה, מפני שבשעה שיזמרוהו ייזכרו בנושא המכוער של השיר וכוונת המתפללים עלולה להיפגם (פניני הלכה אמונה ומצוותיה יג, ט, 9).

אין ראוי לאדם להשתוקק להיות חזן, ולכן כשיבוא הגבאי לבקש ממנו להיות חזן, מן הנימוס שיסרב מעט, אבל לא יסרב יותר מדי (שו"ע נג, טז; פניני הלכה תפילה ד, ג). ומי שיודע להתפלל ואינו מסכים להיות חזן, הרי הוא פוגע בכבוד התפילה ובכבוד שמיים. במיוחד מי שחננו ה' בכשרון שירה וקול ערב, לא יהיה סרבן בשבתות ובימים טובים, שבהם התפילות מעוטרות בשירה ובזמרה. ואם הוא מסרב להתפלל מתוך עיקשות או עצלות, ואינו משבח לה' בקולו, ראוי לו שלא בא לעולם (ספר חסידים תשס"ח). אמרו חכמים על נבות היזרעאלי, שהיה קולו ערב מאוד, והיה עולה ברגלים לבית המקדש שבירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשומעו. פעם אחת רצה לשמור על כרמו ולא עלה, ובעוון זה נתפס, והעידו עליו בני בליעל שמרד במלך, ואבד מן העולם (פסיקתא רבתי כ"ה).

האבל על אחד מהוריו, אומר קדיש בשנה הראשונה, ויש מזה תועלת גדולה לנפטר, להצילו מדינה של גהינם, שכיוון שבנו שהשאיר אחריו בעולם הזה מקדש את שמו של ה' ברבים, מתברר שהיה ערך נצחי של קדושה לחייו. ואם הבן יודע לעבור לפני התיבה והציבור מסכים לכך, לפי מנהג קהילות רבות, טוב שגם יהיה חזן בימות החול, שיש מזה יותר תועלת לנפטר. גם ביום היורצייט, בכל שנה ושנה, אומרים היתומים קדיש ומשתדלים לרדת לפני התיבה. כאשר ישנם מספר אבלים בבית הכנסת, נוהגים שכולם אומרים ביחד קדיש. ולעניין הירידה לפני התיבה, ישנם סדרי קדימה, כגון שהאבל בתוך שלושים קודם למי שאבל במשך שנתו (פניני הלכה תפילה ד, ה-ז).

איש או אשה שנפטרו והשאירו אחריהם בן קטן, אף שלא הגיע למצוות, יאמר עליהם קדיש. ולשם כך נתקן קדיש יתום, שהרי לגבי גדול, למנהגם של רבים, עדיף שיירד לפני התיבה לעילוי נשמת הוריו. אבל לקטן, שאינו יכול להיות חזן – תיקנו קדיש (רמ"א יו"ד שעו, ד). ואפילו אם הקטן לא הגיע עדיין לחינוך, מקריאים לו את הקדיש, והיתום הקטן חוזר אחר המקריא מילה במילה, והקהל עונים אמן אחר היתום.

בן מאומץ, נכון שיאמר על הוריו המאמצים קדיש. וקל וחומר שאם אין להם בן אחר, שמצווה על הבן המאומץ לומר קדיש על הוריו המאמצים. גר צדק, נכון שיאמר קדיש על הוריו הגויים (פניני הלכה גיור ח, ו).

איש או אשה שנפטרו ולא זכו להניח אחריהם בן, או שיש להם בן אבל אינו ירא שמיים ואינו בא לבית הכנסת לומר אחריהם קדיש. אם יש להם נכד ירא שמיים – יאמר הנכד במשך כל השנה את הקדיש. נכד מהבן קודם לנכד מהבת. ואם אין להם עדיין נכד ויש להם חתן, יאמר החתן קדיש. ומי ששני הוריו בחיים, לא יאמר קדיש על סבו או חותנו בלא שיקבל רשות מהוריו. כשאין לנפטר חתן אבל יש לו אב, יאמר האב קדיש על בנו. וכשגם אביו נפטר, אחיו או אחיינו יאמר עליו קדיש.

ואם אין קרוב שיאמר עליו קדיש, ישכרו מכספי ירושתו אדם ירא שמיים שיאמר אחריו קדיש. וטוב לשכור מי שעוסק בתורה. אם יש במשפחתם מי שעוסק בתורה, הוא קודם לאדם זר. ויש חשיבות לתשלום עבור הקדיש, כדי להבטיח את קיום אמירתו. ועוד, שאם ישלמו למי שעוסק בתורה או לעני מטופל בילדים, תתווסף לנפטר על ידי כך עוד זכות.

ההוראה הרווחת כיום, שגם כשיש לנפטר בת ישכרו איש שיאמר אחר הנפטר קדיש.^[5]