יג,א – במחלוקת הרמב"ם ושאר הפוסקים
המקור לסוגיה זו בגמרא ברכות יב, א. ולגבי המקרה האחרון שבפועל לא אמר את הברכה הנכונה, אבל בתחילה התכוון לומר כראוי, שלדעת הרמב"ם יצא, ולרוב הראשונים לא יצא. נחלקו האחרונים למעשה האם יצא בדיעבד. לדעת השו"ע רט א, יצא. וכ"כ כה"ח א, אול"צ ח"ב יד, כה, וילקו"י רט, א. ואילו לדעת הב"ח, מ"א, ט"ז, א"ר, ערוה"ש ומ"ב – לא יצא, וכדעת רוב רובם של הראשונים.
יג,ב – דין אותם הטעויות כאשר הוא מתכוון לשתות גם יין
אם הוא מתכוון לשתות גם יין וטעה באחת מארבע הטעויות הנזכרות בהלכה, ישתה מהמים או השיכר שבירך עליו, ויפסיק בדיבור שלא מעניין הברכה ויברך על היין 'הגפן'. ועיין ברכ"ה ח"א, ה, בסיכום סוגיה זו.
יג,ג – התכוון לאכול פירות עץ ואדמה, ולקח פרי עץ ובירך עליו 'האדמה'
המתכוון לאכול פירות אדמה ופירות עץ, ואחז בפרי עץ וטעה ובירך עליו 'האדמה', יאכל מהפרי שבידו, שכן בדיעבד המברך על פרי עץ 'האדמה' יצא, ופטר בברכתו גם את שאר פירות האדמה. ואמנם נחלקו בזה האחרונים, אולם למעשה, הואיל וספק ברכות להקל, להלכה פטר בברכתו גם את הפרי העץ שבידו וגם את שאר פירות האדמה.
ונזכיר את דעות האחרונים. אם חשב בטעות שברכתו של פרי העץ שהוא רוצה לאכול 'האדמה' – מוסכם שהוציא את שאר פירות האדמה שרוצה לאכול, שהרי כשבירך התכוון לפטור את כל שאר פירות האדמה (חסד לאלפים רו א אות ב; פקודת אלעזר רו; הר צבי א, ק וקז; אול"צ ח"ב יד, טו).
אך אם ידע שבידו פרי עץ ונכשל בלשונו ובירך 'האדמה' נחלקו הפוסקים. יש אומרים שהואיל והתכוון לפטור באמת פרי עץ, לא פטר את פירות האדמה (מכתם לדוד יא; טהרת המים ב, כט; הר צבי שם, וע' פס"ת רו, ו). ויש אומרים, שהואיל ובפועל בירך 'האדמה', וגם התכוון לאכול אח"כ עוד פירות אדמה, פטר את כל פירות האדמה שהתכוון לאכול (פקודת אלעזר רו; זכרונות אליהו ט, ט; ילקו"י רו, ב; בצל החכמה ב, ח). ויש אומרים שהואיל ובירך 'האדמה' וגם התכוון לאכול עוד פירות אדמה, הרי שיאכל מפירות האדמה הנוספים, ולא מהפרי שאחז בידו (יעב"ץ וכה"ח רו, יב).
וכפי שכתבתי, הואיל וספק ברכות להקל, למעשה פטר בברכתו את פרי העץ שבידו ויחד עמו את כל פירות האדמה שהתכוון לאכול.
יג,ד – האם פטר בברכת 'האדמה' שבירך על פרי עץ את שאר פירות העץ
נראה בפשטות שאינה פוטרת את שאר פירות העץ, אלא רק את שאר פירות האדמה שלפניו. וראיה משו"ע רו, ב, שאם היו לפניו פרי אדמה ופרי עץ, ובירך על פרי האדמה ונתכוון לפטור גם את פרי העץ – יצא. וכן דעת רוה"פ. אבל אם לא כיוון להוציא את פירות העץ – לא פטרם. ובמ"ב י, כתב שיש חולקים על השו"ע (שאגת אריה כז), שגם כאשר כיוון להוציא את פירות העץ לא הוציאם, שהואיל וברכתו חלה על פרי האדמה המונח לפניו, לא פטר את פרי העץ. ואמנם למעשה ספק ברכות להקל. מ"מ כאן שלא כיוון במפורש להוציא בברכת 'האדמה' את פירות העץ, נראה שגם השו"ע יסכים שלא פטרם. וכ"כ בוזאת הברכה 340 ו, ב. ועיין לעיל בהרחבות לפרק ח' הלכה ב', שכתבתי שם: "אם טעה ובשעה שבירך על פרי אדמה חשב שגם ברכת הפרי הנוסף שלפניו 'האדמה', וממילא כיוון להוציאו, ולבסוף התברר לו שהוא פרי עץ, לא פטר אותו בברכתו, הואיל והכוונה להוציאו התבססה על טעות (פס"ת רו, ז, עפ"י שלחן הטהור ד, שבט הלוי ח, לז, ג)". ושוב משמע מזה, שכאן כאשר טעה ובירך על פרי עץ 'האדמה', לא פטר את שאר פירות העץ שלפניו.
ואמנם יש אומרים שפטר את כל פירות העץ שאולי ירצה לאכול (ילקו"י רו, א, פתחי הלכה יב, 57). ויש שרצו לדייק כך מערוה"ש רו, ג, שברכת 'האדמה' שבירך בטעות על פרי העץ פוטרת את שאר פירות העץ שלפניו, אבל מסתבר שהוא דיבר רק לגבי אכילת עוד פירות מאותו המין, אבל פירות ממין אחר לא פטר. ולדעת אול"צ ח"ב יד, טו, אם כשבירך 'האדמה' חשב שהפרי שבידו הוא פרי אדמה, לא פטר את שאר פירות העץ שידע שהם פרי עץ, שהרי לא התכוון אליהם כלל. ואם נכשל בלשונו, פטר גם את שאר פירות העץ. ע"כ. ולמעשה, כפי שכתבתי בתחילה, לא פטר אלא את פרי העץ שטעה בו.
יג,ה – התכוון לאכול פירות עץ ואדמה ולקח פרי אדמה וטעה ובירך עליו 'העץ'
עפ"י המבואר ברמ"א רט, ב, ומ"ב ח, אם התקיימו שני תנאים יכול ליטול על סמך ברכתו פרי עץ מהפירות שלפניו ולאוכלו: א) שהיה בדעתו לאכול עוד פירות עץ, ואפילו אין הפירות לפניו, או שלא חשב על כך במפורש אבל פירות העץ הנוספים היו לפניו. ב) שגם אחרים יצאו בברכתו על פירות עץ שבידם. ובשעה"צ ט, ביאר שצריך את שני התנאים הואיל וכל אחד מהתנאים הללו שנוי במחלוקת, ורק בהצטרפות שניהם יחד אפשר להקל.
וצ"ע מדוע לא נאמר ספק ברכות להקל, ונסתפק בתנאי אחד, היינו, שבכל אופן שחשב לאכול עוד פירות עץ מהפירות שלפניו – יצא, גם בלא שיפטור בברכתו עוד אנשים. וכיוצא בזה כתב למעשה בבאו"ה רו, ו, 'רק', עפ"י דעת כמה ראשונים, שאם בירך על פרי ונפל מידו ונמאס, והיו לפניו עוד פירות, יאכלם על סמך אותה ברכה שבירך. ואולי בדוחק אפשר להסביר בדברי המ"ב שצריך שיהיו עוד שומעים שיוצאים בברכתו רק כאשר לא חשב במפורש לאכול עוד פירות. ומ"מ נראה לענ"ד שמכלל ספק לא יצאנו, וספק ברכות להקל, ועל כן כאשר חשב בברכתו לאכול עוד מפירות עץ שלפניו, יאכל מהם. (ואם ירצה להחמיר לצאת מכל ספק, יאכל מהם מעט, כדי שברכתו לא תהיה לבטלה. ואח"כ יעשה הפסק, כגון שיצא מביתו, וממילא כשיחזור יהיה חייב לחזור ולברך עליהם. אמנם אם נמצא אחרונים שכתבו למעשה, שברכתו הועילה לפירות עץ אחרים שלפניו, נוכל לסמוך על דבריהם ולאוכלם לכתחילה).
יג,ו – התחיל לברך על דבר ונזכר שאין מקום לברכתו האם יטה אותה לדבר אחר
לכמה פוסקים, אם התחיל לברך ברכה וקודם שסיים את הברכה ראה שמה שתכנן לברך אינו שייך, כגון שלקחו לו את פרי העץ, ויש לפניו מאכל שברכתו 'שהכל', כדי שברכתו לא תהיה לבטלה יסיים "שהכל נהיה בדברו", וכן אם רצה לברך על ציצית ולקחו אותה ממנו, אבל יש לו שם תפילין, יסיים בברכה על התפילין (מ"ב ח, מא, עפ"י הלק"ט קנג, וארצה"ח, וכ"כ א"א בוטשאטש בסי' רט, ובסי' נא, ד). לעומת זאת מדברי השו"ע רו, ו, משמע שאין להשתמש בעצה זו ועדיף שלא יסיים את הברכה ויאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וזאת גם כאשר התכוון ממילא לאכול משאר המאכלים שלפניו. ועיין שם בבאו"ה.
וכתב בפס"ת רט, ב, שאם סתם פתח "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם" בלא כוונה מסוימת, לכל הדעות יכול לחפש דבר שיסיים עליו את הברכה.
