כפי שלמדנו בהרחבה (בפרק ב), מצווה על ההורים ללמד את ילדיהם את כל יסודות התורה, כדי שיֵדעו לחיות חיי תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". בפועל, מפאת טרדות הפרנסה, ההורים מקיימים חלק נכבד מהמצווה בעזרת המורים במסגרת בתי הספר ושיעורי העשרה. ואף על פי כן, המצווה לחנך את הילדים נותרה כחובה על ההורים. לפיכך, ההורים צריכים להקנות לילדיהם את כוחות הנפש והרצון ללמוד תורה, לשלוח אותם לבית הספר בשמחה, לעודד אותם ללמוד, לעמוד בקשר עם המורים ולעקוב אחר התקדמותם, וכמובן ללמדם תורה כפי יכולתם.
שלא כמו בתרבויות אחרות בהן החכמה שייכת לחכמים, בישראל התורה שייכת לכל ישראל, שנאמר (שם לג, ד): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", וכל ההורים צריכים לדעת את התורה כדי ללמדה את ילדיהם. וזאת משום שהתורה אינה חכמה ערטילאית שמנותקת מן המציאות, אלא תורת חיים, המכוונת ומיישרת את דרכו של האדם בכל רבדי חייו. 'תורה' – מלשון הוראה. לפיכך, ההורים שקיימו את מצוות 'פרו ורבו', והולידו את ילדיהם ונתנו להם מזון, לבוש ואהבה, והעניקו להם חיים בעולם הזה, צריכים גם למסור להם את התורה האלוהית, ולזַכּוֹתם בחיים טובים בעולם הזה ובעולם הבא.
משעה שהילדים מגיעים לגיל מצוות, נעשים ההורים והילדים שותפים במצווה. האחריות הראשונה מוטלת על הנערים, שעליהם לשקוד ולהתאמץ להבין את התורה כראוי. ומצווה על הוריהם לעודדם ולחנכם לכך, ולסייע בכל מה שנצרך כדי שיוכלו להשלים את חובת תלמודם. וכל זמן שעוד לא הגיעו לרמה התורנית המספיקה כדי לחיות על פי הדרכתה של התורה – ההורים והילדים עוד לא קיימו את המצווה כהלכתה (קידושין ל, א; לעיל ב, ב-ג; ז-ט).[1]
[1]. המצווה ללמד את הבן, מוטלת על האב בלבד (קידושין כט, א; רמב"ם ת"ת א, א). אולם החובה הכללית לחנך את הבן לתורה ולמצוות ולמעשים טובים, מוטלת על האב והאם כאחד. וכיוון שהאם מצויה יותר אצל בנה, יש לה בכך תפקיד מרכזי יותר. כמו שנאמר (משלי א, ח): "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ". ביאר הגר"א (שם, כ): "הבן – אביו מלמדו תורה, ואמו היא המדרכת אותו לעשות מצוות וללכת בדרך ישרה". כיוצא בזה למדנו (סנהדרין ע, ב), על המוסר והחינוך שנתנה אם שלמה לבנה, מהפסוק (משלי לא, א): "דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ". וכן דרשו חכמים (ברכות יז, א): "גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים… נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא…" (של"ה שער האותיות אות ד, כו; אגדת אליהו לירושלמי חלה א, א; מאורות הראי"ה פורים עמ' קפז; חוט שני שבת צה, א).
בנוסף לחובה ללמד את הבן תורה, תיקנו חכמים לחנכו לקיום המצוות, שאין אפשרות ללמדו תורה בלא שיתרגל לקיים את מצוותיה. כלומר, חובת לימוד המצווה – מהתורה, ודין החינוך לקיימה – מדברי חכמים (פנה"ל שבת כד, ג, 1). יש אומרים שהחובה להרגיל את הילד לקיים את המצוות מוטלת על האב, ואילו האם צריכה לחנכו לכך באופן כללי בלבד (תוס' נזיר כח, ב, 'בנו'; תוס' ישנים ותוס' רא"ש יומא פב, א; מהר"ם מרוטנבורג ר; הגה"מ שביתת עשור ב, י; מ"א שמג, א; מחה"ש שם; ברכ"י ז; שועה"ר ד). מנגד, יש אומרים שחובה זו על האם והאב בשווה (רש"י חגיגה ב, א, 'איזהו'; ר"א מן ההר, אורח מישור וקרן אורה על נזיר כט, ב; ריטב"א וערוך לנר סוכה ב, ב; פמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ב, י; תוספת שבת שמג, א). ויש שכתבו שהאם חייבת בכך כאשר אין אב (פתח הדביר או"ח שמג ד; כה"ח ט; עשה לך רב א, מא). ויש שכתבו כך, אבל יתכן שלדעתם גם כאשר האב חי האם חייבת בכך (מאירי נזיר כט, א; תה"ד צד; א"ר תרמ, ד; ערוה"ש או"ח תרמ, ב).