כפי שלמדנו, התורה שייכת לכל ישראל, ולכל אדם אות מיוחדת בתורה, ומתוך אופיו הייחודי מצווה שיְלַמד את ילדיו תורה. ואף שההורים נעזרים במורים ורבנים, האחריות הראשונה לחינוך הילדים מוטלת עליהם. בכלל המצווה, שההורים ישמשו דוגמה חיובית לילדיהם, מפני שכאשר הילדים רואים שהוריהם דבקים בתורה ובמצוות בשמחה, הם רוצים ללכת בדרכם.
כדי להעצים זאת, מצווה על ההורים לשוחח עם ילדיהם על האמונה והערכים שמנחים את חייהם, לשתף אותם בניסיונם ובבחירות שעמדו לפניהם, ולנטוע בהם אמונה בה' ובייעוד המיוחד להם, כדי שכאשר יגדלו, יוכלו לבחור את הדרך המתאימה להם למיצוי כישרונם ולתיקון העולם. ואם הילד מתעורר לשאול שאלה, על ההורים לשמוח על כך מאוד, מפני שהיא מעניקה להם הזדמנות להשיב לילד תשובה כשהוא קשוב לקבלהּ, וכך לחנכו וללמדו. וככל שישאל יותר, כך ניתן ללמדו יותר. שנאמר (דברים ו, כ-כה): "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹוהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ: עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם, בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ. וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹוהֵינוּ, לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים, לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹוהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ".
הבן השואל בפרשיה זו הוא חכם, ולכן הוא שואל על כל סוגי המצוות: הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, ולכן יש להשיב לו בהרחבה: להתחיל בסיפור תולדות ישראל, שהוא סיפור תולדות גילוי האמונה בעולם; להמשיך בביאור הייעוד של עם ישראל לנחול את הארץ שנשבע ה' לאבותינו ולנו, ולקיים בה את כל המצוות שצווה ה' אותנו, כדי שנזכה על ידן לחיים טובים. ואמנם למדו חכמים (מכילתא בא) שכך צריך לבאר לבן החכם בליל הסדר, כי הוא הלילה שבו נצטווינו להעביר את תמצית המורשת לילדים (ראו פנה"ל פסח טו, ו). אולם כיוון שבתורה לא נאמר שמדובר בליל הסדר, הרי שזו מצווה שנמשכת כל השנה, שכל אימת שהילד שואל, מצווה להשיב לו כפי שאלתו. וגם אם אין פנאי להורים באותו זמן, עליהם לשמוח בשאלתו, ולומר לו שכאשר יתפנו ישיבו לו. כך הילד יֵדע ששאלותיו רצויות והוא ימשיך לשאול, ולהורים תהיה הזדמנות להעצים את הקשר עימו ולהרחיב ולהעמיק את הבנתו. עוד ראוי להורים לשים לב, שאם הילד מצפה לתשובה קצרה, ישיבו לו בקצרה, שאם יאריכו מדי, יתכן שהילד יירתע מלשאול שוב.
כאשר הילד שואל בעניינים הנוגעים לכלל האמונה ולייעודם של ישראל, בדרך כלל ההורים יודעים להשיב. אולם כשהוא שואל על פרטי האמונה והמצוות, פעמים שההורים אינם יודעים להשיב, ואל להם להתבייש בכך, אלא להיפך, לשבח את הילד על שאלתו הטובה, ולומר לו שעליהם לחפש תשובה כדי להשיב לו. בתוך כך הילד ילמד שהתורה רחבה מיני ים, וחשוב ללמוד תורה ולדייק בה, ולכן ההורים אינם מתביישים להודות שאינם יודעים, וטורחים לחפש עבורו תשובה.[2]
[2]. ארבע פעמים בתורה נאמר לבאר לילדים את עניין יציאת מצרים, ולמדו מכך שכנגד ארבעה בנים דיברה תורה (הגדה של פסח). על הבן החכם למדו ממה שנאמר בדברים ו, כ, אולם שם לא הוזכר שהוא שואל בפסח, ורק מתוך התשובה שמבארת את יציאת מצרים, למדו שכך צריך לבאר לבן החכם בליל הסדר (ראו פנה"ל פסח טו, ה). אולם כיוון ששאלתו על כלל העדות, החוקים והמשפטים, הרי שהוא שואל על כלל התורה (כן ביארו רמב"ן, רבנו מיוחד, רבנו בחיי, ספורנו והכתב והקבלה). הרי שהמצווה להשיב לו שייכת בכל השנה. וכן למדנו, שכל חג משפיע על כל השנה – הדין של ראש השנה מתפשט לכל ימות השנה (פנה"ל ימים נוראים א, ג-ד), וכן מצווֹת הפורים מתפשטות לכל השנה (ראו המסורת היהודית לט, יז).