כיוון שההורים נעזרים במורים כדי ללמד את ילדיהם תורה, מצווה עליהם לשלם להם עבור הלימוד (שו"ע רמה, ו). כפי שלמדנו (לעיל ב, י), החובה היא ללמד את הבנים ואת הבנות את כל יסודות התורה במקרא, באמונה ובמוסר, וכן את ההלכה ומשמעותה, עד שיגיעו לרמה הנדרשת כדי לקיים חיי תורה. בנוסף, את הבנים צריך ללמד גם גמרא, עד שיגיעו לרמה שיוכלו ללמוד בכוחות עצמם ולעיין במקורות ההלכה ובסברותיה (לעיל ב, ז).
בכלל החובה ללמדם תורה, חובה גם לפרנס את הבנים והבנות בעת שהם לומדים תורה, מפני שאם לא תהיה להם פרנסה, לא יוכלו להתפנות ללימוד התורה. בנוסף, חובה על ההורים ללמד את ילדיהם אומנות, היינו מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו (לעיל ג, יח). בכלל זה, חובה כיום ללמד את הבנים ואת הבנות לימודי יסוד, כמקובל בבתי הספר, כי הם הבסיס ללימודי המקצוע (לעיל ד, ח).
אין לשלם עבור לימוד הילדים ואספקת מזונם מכספי מעשר כספים, מפני שאסור לקיים מצוות שאדם חייב בהן בכספי מעשר כספים. לכן לדוגמה, אסור לקנות תפילין או צרכי סעודת שבת מכספי מעשר כספים. אבל אם ההורים דחוקים, אזי לאחר גיל שמונה עשרה, יוכלו לשלם מכספי המעשר עבור צרכי המזון, הבגדים והדיור שלהם. שכן מגיל זה כבר אין על ההורים חובה מצד ההלכה והחוק לפרנסם (ע' שועה"ר ת"ת א, ז; ערוה"ש יו"ד רמט, ז; אג"מ יו"ד א, קמג).[4]
[4]. רבים למדו מקידושין ל, א, שחובת האב היא ללמד את בנו תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה. וכ"כ רמב"ם (ת"ת א, ז). יש אומרים, שהכוונה היא שחובה לאב לשלם עבור תושב"כ ולא עבור תושב"ע, כי אותה כעיקרון צריך ללמד בחינם (נדרים לז, א), אבל גם תושב"ע חובה על האב ללמד את בנו, או לדאוג שילמד אותה מהחכמים (לחם משנה והמקנה קידושין שם). מנגד, יש אומרים, שאין לאב חובה גמורה ללמד תושב"ע (כסף משנה שם, ודרישה רמה, א). אמנם בכלל חובת האב ללמד תושב"כ עליו ללמד אותה עם הפירוש הבסיסי, ותוך כך לבאר כיצד לחיות חיי תורה באמונה, מוסר והלכה (יד רמ"ה ומאירי קידושין שם). עוד ביאר ערוה"ש רמה, ה, שחכמים הם שמצוּוים ללמד את התושב"ע לציבור, כי מן הסתם אדם רגיל לא יֵדע ללמדה ברמה מספיקה, והבן הוא שחייב ללמוד אצל החכמים תושב"ע.
כתב ביד רמ"ה (קידושין ל, א), שכל הדיון האם חובה על האב לדאוג שבנו ילמד תושב"ע, הוא כאשר האב דחוק בממונו, אבל אם ביכולתו לשלם, חובה עליו לשלם כדי שבנו ילמד "תלמוד, משנה הלכות ואגדות". ודבריו מוסכמים על הפוסקים (טור ושו"ע רמה, ו; יש"ש קידושין שם; גר"א רמה, טו, ועוד רבים). הוסיף הרמ"א (רמה, ד), שאם אינו משלם עבור תושב"כ, יורדים לנכסיו כדי לגבות את התשלום, אולם עבור תושב"ע אין יורדים לנכסיו. וכ"כ רבים. מאז שהספרים רווחים, חובת האבות והרבנים מתקיימת גם על ידי הדרכה ללמוד בספרים (שועה"ר ת"ת א, ו).
ויש חולקים על הדעות שהוזכרו עד כה, ולפי פירושם בגמרא, אין הבדל בין תושב"כ לתושב"ע, את שניהם האב חייב ללמד את בנו או לשלם עבור כך (מהרש"א קידושין ל, א; שועה"ר ת"ת א, ד). ויש אומרים שאמנם בעבר היה חילוק, אבל בימינו, שמקובל לשלם למורים שמלמדים תושב"ע, כי תוכן הלימוד התרחב, ואין אפשרות לרבנים ללמד תושב"ע וגם לעבוד, ושכר המלמדים הוא שכר בטלה (שו"ע רמו, ה) – חובה על האב לשלם גם עבור תושב"ע (שערי ציון ח"ג כז, ב, יא; מו"ר הרב שפירא בפד"ר ז, עמ' 29).
עוד בכלל החובה, לספק את צרכי מחייתו של הבן בעת שהוא לומד, וכפי שלמדנו מקידושין (כט, ב), ורש"י (שם 'אם'), לבוש (רמה, ב), שועה"ר (ת"ת א, ז). גם את הבנות חובה ללמד תורה ברמה שיוכלו לקיים חיי תורה (לעיל ב, ד), וממילא גם לספק צורכיהן בעת הלימוד.
בעלי תשובה, שגם האב וגם הבן עדיין לא למדו את יסודות התורה, ומצבו הכלכלי של האב מאפשר לו לממן את לימודיו של אחד מהם בלבד, למרות שמצווה על האב לדאוג שבנו ילמד את יסודות התורה, עליו לממן תחילה את לימודי עצמו, מפני שמצווה שבנפשו קודמת, ואח"כ יממן את לימודי הבן. ואם הבן חריף יותר בהבנתו, יממן תחילה את לימודי הבן, שעל ידי כך תרבה יותר התורה בישראל (קידושין כט, ב; שו"ע רמה, ב).