מדרגות ישנן בשותפות של כל יחיד במצוות יישוב הארץ הכללית. כל יהודי שגר בארץ ישראל שותף במצוות יישוב הארץ, כי הוא מחזק בכך את אחיזתו של עם ישראל בארצו. והקובע את ביתו במקומות שוממים יחסית, כמו הנגב והערבה, יש לו חלק גדול יותר במצוות יישוב הארץ, כי על ידי מגוריו שם הארץ מתיישבת ואינה נעזבת לשממה. וכן המתיישב באזורים שאזרחי המדינה הערבים מאיימים בהם על הריבונות הישראלית, כמו בגליל ובנגב, יש לו חלק גדול יותר במצווה.
והמתיישב ביהודה ושומרון, מקיים בישיבתו מצווה גדולה יותר, מפני שבישיבתו יש תרומה כפולה: ראשית, בהגברת שלטון ישראל במקומות שהערבים רוצים לגזול מאיתנו. שנית, בהפרחת השממה, שכן ככל שמדובר ביישוב הנמצא במקום שומם יותר מיהודים, ושונאינו מתאמצים יותר לכובשו, כך המצווה של הגרים בו גדולה יותר. וכבר אמרו חכמים (ברכות ה, א): ארץ ישראל נקנית בייסורים, ולפי גודל הצער – גודל השכר (אבות ה, כג).
מעבר לכך, למדנו שמצוות יישוב הארץ צריכה להתקיים בהדרגה (להלן י, א), כאשר המקומות המקודשים ביותר קודמים. יהודה ושומרון הם חבלי הארץ המקודשים ביותר, שבהם התהלכו האבות, ובהם התגלו הנבואות לאבות ולנביאים, ובהם שכן משכן שילה ובית המקדש שבירושלים. ולכן בהם התאמצו להיאחז תחילה עולי בבל, ומהם מתרחבת המצווה בהדרגה לכל הארץ.
וכן למדנו, שכאשר היה רעב בארץ בימי יצחק אבינו, ביקש לרדת מצרימה כאביו. "וַיֵּרָא אֵלָיו ה', וַיֹּאמֶר: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת…" (בראשית כו, ב-ג), היינו בשפלה הדרומית. ונאמר (שם יב): "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים". פירש רש"י: "בארץ ההיא – אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה, (שאינה) כארץ שבעה גויים". מצינו אם כן שהשפלה הדרומית אינה חשובה כיהודה, שומרון והגליל, אמנם כיוון שהיא עדיין ארץ ישראל, בשעת הרעב הורה לו ה' לשכון שם, ולא בארץ מצרים.
כיוצא בזה, כאשר נגלה ה' אל יעקב אבינו בבית אל הסמוכה לירושלים, אמר לו (בראשית כח, יג-יד): "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ – לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ… וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". הרי שממרכז הארץ צריך להתפשט למרחבי הארץ.
מיוחדת במינה היא מצוות יישוב הארץ, שבכל שאר המצוות צריך לעשות מעשה כדי לקיימן, לדוגמה: להניח תפילין, לתת צדקה ולהתפלל, אולם מצוות יישוב הארץ מתקיימת גם בעצם המגורים בה. נמצא שכל מי שזוכה לגור בארץ ישראל, חיי השגרה שלו, כאכילה ושינה, ואף כל נשימה ונשימה, הופכים למצווה. וככל שהוא גר במקום שחשוב יותר ליישבו – מצוותו גדולה יותר. גם הגרים בשפלה ותומכים ביישובי יהודה ושומרון שותפים במצווה הכללית של יישובם, ולפי מידת תמיכתם כך גודל מצוותם.
וכן תושבי חוץ לארץ שתורמים כספים למען ההתיישבות בארץ, או משתתפים בהשקעות למען פיתוח הכלכלה והמדע בארץ, שותפים במצוות יישוב הארץ הכללית, אלא שהם שותפים במצווה בממונם ואינם מקיימים את המצווה בגופם. וככל שהם מבקרים יותר בארץ, כך הם שותפים יותר בקיום המצווה גם בגופם.