ככלל, כאשר ישנה מחלוקת בין בני זוג היכן יגורו, אין צד אחד יכול לכוף את שכנגדו לעקור ממקום מגוריהם הנוכחי. משום שכל עקירה למקום אחר יוצרת קשיים, ולכן הרוצה להישאר יכול לטעון שמבחינתו מקום המגורים המוכר עדיף, ואין בן זוגו יכול לכפות עליו להרע את תנאי חייו. אבל אם הם גרים ביישוב שרובו גויים, יכול אחד מבני הזוג לכפות את בן זוגו לעבור למקום שרובם יהודים (דינים אלו מפורטים בשו"ע אה"ע סימן עה).
אולם כל זה אמור כאשר עומדים על הפרק שני מקומות בחוץ לארץ או שני מקומות בארץ ישראל, אבל כשצד אחד מעוניין לעלות לארץ, הדין אִתו. ואין זה משנה אם מדובר באיש או באשה, המסרב צריך לבטל את דעתו ולעלות לארץ. ואפילו אם בחוץ לארץ הם גרים במקום שרובו יהודים, ובארץ ישראל ייאלצו לגור במקום שרובו גויים עובדי עבודה זרה, מצוות יישוב הארץ עדיפה.
ואם למרות ההלכה, הצד שרוצה להישאר בגלות מסרב לעלות, הרי שזו עילה מוצדקת לגירושין. וכיוון שהאשמה מוטלת על זה שמסרב לעלות, קבעו חכמים שהוא יפסיד את כל הכתובה. כלומר, אם הבעל מסרב לעלות – עליו לשלם את כל הכתובה, ואם האשה מסרבת לעלות – היא מפסידה את כל כתובתה (שם עה, ד).
שוב למדנו על גודל מצוות יישוב הארץ, שבכל מקום הדרכת התורה היא להתאמץ לשמור על שלום הבית, אבל כאשר שלום הבית מתנגש עם מצוות יישוב הארץ, מצוות יישוב הארץ עדיפה.