מהתורה למדנו שיש להעריך את טוּבה של הארץ ולהודות לה' עליה, שנאמר (דברים ח, ז-י): "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". הרי שהתורה מחנכת אותנו לאהוב את ארץ ישראל, ומתוך כך להודות לה' עליה.
מסופר בתלמוד (כתובות קיב, א-ב), שכאשר היה רבי אבא מגיע לגבולה של ארץ ישראל, היה מנשק את אבניה מרוב חיבת הארץ, ורבי חייא בר גמדא היה מתגולל בעפרה מרוב חיבתה, לקיים מה שנאמר (תהלים קב, יד-טו): "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן, כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד. כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". וכן כתב הרמב"ם (הל' מלכים ה, י): "גדולי החכמים היו מנשקים על תחומי ארץ ישראל ומנשקים אבניה ומתגלגלים על עפרה, וכן הוא אומר: כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". למדנו מהלכה זו, שיש לאהוב את ארץ ישראל, ולבטא אהבה זו בפועל. אפשר ללמוד מכך לימינו, שגם מי שקשה לו לעלות לארץ, מצווה שיבקר בארץ כמה שיותר פעמים, יתעניין במה שקורה בה, יתרום ויתפלל למען יישובה וביטחונה, ויבטא בכך את אהבתו וכיסופיו אליה.
וכן מצינו שגדולי ישראל במשך הגלות שרו שירי געגועים וכיסופים לארץ ישראל, כמו רבי יהודה הלוי, בשירו: "צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ. מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ, וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל-חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ. לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ… מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִגְלוּ אֱלוֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ. מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד, אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ. אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָנַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת-עֲפָרָיִךְ… יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ. אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ. לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ". ובשיר אחר: "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב, לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב. הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם, כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב. וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, עַד אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵךְ וְיִתְעָרָב. הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם, וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב".