גם כאשר ההורים מתנגדים לעלייה לארץ, מצווה לעלות לארץ. שכן תנאי יסודי במצוות כיבוד הורים, שלא תסתור שום מצווה ממצוות התורה, ואפילו לא מצווה מדברי חכמים. שאם אמרו ההורים לבנם לעבור על דבר מדברי התורה, או תבעו ממנו שלא יקיים מצווה ממצוות התורה, אסור לו לשמוע בקולם, משום שגם הם מצוּוים בכבוד המקום ובקיום התורה (שו"ע יו"ד רמ, טו). לפיכך, כיוון שמצווה לגור בארץ, מצווה על הבן או הבת לעלות לארץ, גם בניגוד לרצון ההורים (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג עט; המבי"ט קלט. עי' פתחי תשובה אה"ע עה, ו; יחו"ד ג, סט).
אמנם חובה על העולה לארץ להשתדל ככל יכולתו לפייס את הוריו בדברים, וגם אחר עלייתו לארץ, להתקשר אליהם ולכבדם, ולבקרם כפי יכולתו.
כמו כן, מי שרוצה להתיישב ביהודה ושומרון, כדי שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, והוריו דואגים לשלומו ודורשים ממנו שלא להתיישב שם; כיוון שיש בהתיישבות ביהודה ושומרון מצווה, אינו צריך לשמוע בקולם, וישתדל לפייסם בדברים.[7]
[7]. ראוי להוסיף, שבמחקר מקיף התברר שתוחלת החיים ביישובי יהודה ושומרון, בכל טווחי הגילאים, גבוהה משאר חלקי הארץ. כמו כן התברר, שהמגורים ביישובי יהודה ושומרון תורמים לגידול המשפחה. כך שאפשר לנחם את ההורים שמבחינה הסתברותית ההתיישבות שם תזכה אותם ביותר נכדים.