בימי בית המקדש השני, גזרו חכמים על ארץ העמים, היינו על השטחים שמחוץ לגבול ההתיישבות היהודית של עולי בבל, שתהיה טמאה כטומאת מת. וכיוון שאסור לכהנים להיטמא למת, לאחר הגזירה נאסר עליהם לצאת מחוץ לגבול עולי בבל אפילו לרגע אחד. ורק לצורך פרנסה, לשאת אשה או ללמוד תורה, התירו להם לצאת (ע"ז יג, א; פנה"ל כשרות יב, ט).
יש אומרים שגם כיום, שבטלה הטהרה, אסור לכהנים לצאת מחוץ לגבולות עולי בבל שלא לצורך גדול כפי שנזכר (רמב"ם, שו"ע יו"ד שעב, א; שסט, א). אולם למעשה, כיוון שהאיסור המיוחד לכהנים הוא מפני גזירת 'טומאת ארץ העמים', מאז שבטלה הטהרה מישראל, דין הכהנים כדין ישראל, ואין להם איסור לצאת מחוץ לגבול עולי בבל (רש"ל, פרישה, ב"ח, ש"ך, ט"ז ועוד. ועי' פנה"ל כשרות שם).[9]
[9]. יש אומרים שגם כיום, שאין הטהרה נוהגת, אסור לכהנים לצאת מגבול עולי בבל, כשם שאסור להם להיטמא למת, אע"פ שהם כבר טמאים. וכ"כ רמב"ם (הל' אבל ג, יד), שו"ע (יו"ד שעב, א; שסט, א), שבות יעקב (ב, צח). אולם רש"ל (יו"ד שסט) כתב שאיסור היציאה מגבול עולי בבל נהג רק כאשר הכהנים שמרו את עצמם בטהרה, אולם כיום, שכולם טמאי מתים, בטל גם דין זה. וכ"כ פרישה (יו"ד שסט, ג), ב"ח, ש"ך ב, ט"ז ד, רעק"א בשם מהריק"ש, חכמת אדם (שער השמחה קנט, א). וכיוון שיסוד טומאת ארץ העמים מדרבנן, הלכה כמקילים. קל וחומר שאין מקום להחמיר בתוך שטחי מדינת ישראל, שכן יסוד האיסור הוא מחוץ לגבול ההתיישבות, וכל שטח מדינת ישראל נחשב בגבול ההתיישבות, כמבואר בפנה"ל כשרות יב, יז. ועיין שם ט. [ראוי לציין, שמגדרי ההיתר לכהנים לצאת לצורך גדול כפרנסה, נשיאת אשה ולימוד תורה, למדנו היתר לכל ישראל לצאת לצרכים אלו לחו"ל (רמב"ם הל' מלכים ה, ט). לפיכך יש שרצו ללמוד, שכשם שלכהנים היה אסור לצאת בלא צורך גדול אף לרגע אחד, כך גם לישראל אין לצאת אפילו לטיול קצר שלא לצורך גדול. אולם נראה שרק העיקרון נלמד מהכוהנים, אולם פרטי האיסור שונים, שלכהנים אסור לצאת גם לרגע אחד משום טומאת ארץ העמים, ואילו לישראל האיסור הוא רק לזמן ממושך, משום מצוות ישיבת ארץ ישראל, שהיא הישיבה הקבועה].