הקדיש מיוחד בזה שעיקרו עוסק בכבוד שמיים, ולכן צריך לכוון מאוד בענייתו, וקל וחומר שלא לפטפט בעת אמירתו (שו"ע נו, א, מ"ב א). אמרו חכמים, שכל העונה "אמן, יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" בכל כוח כוונתו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה (שבת קיט, ב; תר"י). עוד אמרו, שבעת שישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים: "יהא שמיה רבא מברך" בקול רם, מתבטלות מהם גזירות קשות (פסיקתא כמובא שם בתוס'). עוד אמרו, שהענייה על הקדיש מעוררת רחמים על ישראל שגלו. שבשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים "יהא שמיה הגדול מבורך", עולה זכרונם לפני הקב"ה, וכביכול מנענע ראשו בצער ואומר: אשרי המלך שהיו מקלסים אותו כך בביתו, ומתעורר לפניו רצון לגאול את ישראל (ברכות ג, א).
כיוון שעל ידי הקדיש נעשה קידוש השם, יש לאומרו בעשרה, שהקב"ה מתקדש על ידי עדה מישראל.
הקדיש נִתקן בלשון ארמית, שהיתה שגורה בימי בית שני בפי כל ישראל, כדי שגם עמי הארץ יוכלו להבין את הקדיש ולכוון בענייתו. וזה תרגומו: יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו, וימליך בו את מלכותו, ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו, בחייכם ובימיכם (של ציבור המתפללים) ובחיי כל בית ישראל, במהרה ובזמן קרוב ואִמרו אמן. והקהל עונה: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", ותרגומו: יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. וממשיך החזן: יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקב"ה, למעלה מכל הברכות והשירות, התשבחות והנחמות, האמורות בעולם, ואִמרו אמן. זה עיקרו של הקדיש הנקרא 'חצי קדיש', והענייה עליו חשובה יותר מהענייה לקדושה (מ"ב נו, ו).[3]
[3]. חילוקי מנהגים ישנם בעניית "יהא שמיה רבא" וכו'. למנהג אשכנז ותימן (בלדי) מסיימים "לעלם ולעלמי עלמיא", למנהג חסידים ותימן (שאמי) אומרים גם "יתברך", ולמנהג יוצאי ספרד ממשיכים לומר עד "דאמירן בעלמא". עוד הבדל, שאחר "בריך הוא" יוצאי אשכנז עונים "בריך הוא". וליוצאי ספרד, מי שהספיק לסיים עד "דאמירן בעלמא" עונה אמן, ומי שלא הספיק לסיים, לא יענה על "בריך הוא". ויש לדעת שכשעונים "אמן, יהא שמיה רבא" וכו', צריכים להפסיק בין "אמן" ל"יהא שמיה רבא", מפני שהאמן עולה על מה שהחזן אמר לפני כן, ו"יהא שמיה רבא" הוא שבח בפני עצמו (מ"ב נו, ב).