בברכה השלישית של חזרת הש”ץ אומרים קדושה. ועיקר הקדושה בעניית הפסוקים: “קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה’ צְבָ-אוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ”, “בָּרוּךְ כְּבוֹד ה’ מִמְּקוֹמוֹ”, ו”יִמְלֹךְ ה’ לְעוֹלָם” וכו’. והמנהג כיום על פי האר”י ז”ל, שהקהל אומר גם את קטעי הקישור, ואח”כ החזן אומרם בקול רם, והקהל עונה אחריו את פסוקי הקדושה (מ”ב קכה, ב, כה”ח ב).
טוב לעמוד בקדושה ברגליים צמודות, מפני שאנו אומרים קדושה זו כעין המלאכים שרגליהם צמודות עד שנראות כרגל אחת (שו”ע קכה, ב). יש מהדרים להישאר ברגליים צמודות עד לסיום ברכת הא-ל הקדוש (א”ר קכה, ו), אבל אין בזה חיוב.
נוהגים להגביה מעט את העקבים בעת אמירת המלים: “קדוש” “קדוש” “קדוש”, “ברוך” ו”ימלוך”, ולשאת את העיניים כלפי מעלה כשהן עצומות, לבטא בזה רצון להתעלות ולהתנשא כלפי מעלה (ב”י ורמ”א קכה, ב. וע’ מ”ב ו, כה”ח ב, ט, שי”א שפותחים העיניים).
כשיגיע החזן ל’מודים’, כורעים כל הקהל עימו, ואומרים ‘מודים-דרבנן’, שנוסחו שונה מנוסח מודים של תפילת עמידה, כמבואר בתלמוד (סוטה מ, א). כריעה זו צריכה להיות כדין הכריעה ב’מודים’ שבתפילת הלחש (מ”ב קכז, ב, כה”ח א; ע’ לעיל יב, ה).
