כבר למדנו שאסור להפסיק בדיבור באמצע אמירת פסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיה, אולם לצורך דחוף, כדי למנוע נזק או כדי למנוע עלבון מותר להפסיק (לעיל טז, יד; טו, ו). ואם כן, כמו שמותר להפסיק לצורך גדול, כך גם מותר להפסיק לצורך עניית דברים שבקדושה. לפיכך, מי שנמצאת באמצע אמירת פסוקי דזמרה או קריאת שמע וברכותיה, ושמעה קדיש, ברכו, קדושה ומודים, רשאית לענות עליהם. אולם אין עליה חובה להפסיק כדי לענות עליהם, מפני שהעומדת בפסוקי דזמרה כבר עוסקת בדברים שבקדושה, ואין שום פגיעה בכבוד שמיים אם תמשיך בתפילתה. אלא שאם היא נמצאת בין נשים שעונות לקדושה ומודים, ראוי שתפסיק ותענה עמהן, מפני שאמירתן מלוּוה במעשה – בקדושה הן עומדות ברגליים צמודות, ובמודים עומדות ומשתחוות, ואם היא תמשיך לשבת, תיראה כפורשת מהציבור. לכן מוטב שתעמוד עמהן, וכיוון שכבר הפסיקה כדי לעמוד, עדיף שתענה עמהן.
מה שאמרנו שמותר להפסיק כדי לענות לקדיש, הכוונה למה שעונים בחצי הקדיש, אבל על התוספות שאחר כך אין עונים, מפני שאינן עיקר הקדיש. וכן אין להפסיק כדי לענות "ברוך הוא וברוך שמו", מפני שענייה זו ממנהג בלבד.
לגבי אמן על ברכות, כגון על ברכות של חזרת הש"ץ. בפסוקי דזמרה מותר לענות, ובקריאת שמע וברכותיה אין לענות (פניני הלכה תפילה יד, ד, 7; טז, ה, 4).[4]
[4]. למנהג יוצאי ספרד מי שמסיים ברכה מברכות ק"ש לפני החזן, אינו עונה אחריו אמן, כפי שאינו עונה אמן על שום ברכה. ולמנהג יוצאי אשכנז עונים, שהואיל והיא ברכת ק"ש אין בענייה עליה הפסק (פנה"ל תפילה טז, ד).