כבר למדנו שאסור להפסיק בדיבור באמצע אמירת פסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיה, אולם לצורך דחוף, כדי למנוע נזק או כדי למנוע עלבון מותר להפסיק (לעיל טז, יד; טו, ו). ואם כן, כמו שמותר להפסיק לצורך גדול, כך גם מותר להפסיק לצורך עניית דברים שבקדושה. לפיכך, מי שנמצאת באמצע אמירת פסוקי דזמרה או קריאת שמע וברכותיה, ושמעה קדיש, ברכו, קדושה ומודים, רשאית לענות עליהם. אולם אין עליה חובה להפסיק כדי לענות עליהם, מפני שהעומדת בפסוקי דזמרה כבר עוסקת בדברים שבקדושה, ואין שום פגיעה בכבוד שמים אם תמשיך בתפילתה. אלא שאם היא נמצאת בין נשים שעונות לקדושה ומודים, ראוי שתפסיק ותענה עימהן, מפני שאמירתם מלווה במעשה, בקדושה עומדים ברגליים צמודות, ובמודים עומדים ומשתחווים, ואם היא תמשיך לשבת, תיראה כפורשת מהציבור, ולכן מוטב שתעמוד עם הציבור, וכיוון שכבר הפסיקה לעמוד כמותם, עדיף שתענה עמהם.
ומה שאמרנו שמותר להפסיק כדי לענות לקדיש, הכוונה למה שעונים בחצי הקדיש, אבל על התוספות שאחר כך אין עונים, מפני שאינם עיקר הקדיש. וכן ברור שאין מפסיקים כדי לענות “ברוך הוא וברוך שמו”, מפני שענייה זו ממנהג בלבד.
ולגבי אמן על ברכות, כגון על ברכות של חזרת הש”ץ. בפסוקי דזמרה מותר לענות, ובקריאת שמע וברכותיה לא תענה. (ע’ פ”ה תפילה יד, ד, 7; טז, ה, 4).[3]
