ההיתר לענות באמצע ברכות קריאת שמע, הוא בעת אמירת התוכן של הברכה, מתחילת הברכה ועד לקראת סיומה, אבל לאחר אמירת “ברוך אתה ה'” של סיום הברכה אסור להפסיק, מפני שההפסק שם קוטע את הברכה (באו”ה סו, ג).
וכן בשעה שאומרים פסוק “שמע ישראל” ו”ברוך שם כבוד” וכו’, שבהם מקבלים עול מלכות שמים, אין להפסיק לשום דבר, שדינם כדין תפילת שמונה עשרה (שו”ע סו, א).
המסתפקת באמצע ברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה אם מותר לה לענות על דבר מסוים, מוטב שלא תענה, שכבר למדנו שגם במקרים שמותר לענות, אין בכך חובה, ולכן בכל מקום של ספק מוטב שלא לענות (פניני הלכה תפילה טז, 4).
באמצע תפילת עמידה אסור לענות לכל דבר שבקדושה ובכלל זה גם קדיש וקדושה. אבל מותר לשתוק ולכוון לשמוע קדיש וקדושה משליח הציבור, שהשמיעה בכוונה נחשבת כאמירה. וכן נוהגים. אבל אם ההפסקה לשמיעת שליח הציבור מפריעה למתפללת בכוונתה, עדיף שתמשיך להתפלל (פ”ה תפילה יז, טו).
בין גאולה לתפילה בימות החול אין להפסיק לשום דבר שבקדושה, שסמיכת הגאולה לתפילה מועילה להציל מצרות. אולם ביום השבת שאינו נקרא יום צרה, אין כל כך צורך לסמוך גאולה לתפילה, ולדעת רוב הפוסקים מותר להפסיק לצורך עניית דברים שבקדושה. ובימים טובים, כיוון שהם ימי דין (בסוכות נידונים על המים, בפסח על התבואה ובשבועות על פירות האילן, ר”ה טז, א), אסור להפסיק בין גאולה לתפילה (שו”ע סו, ט; רמ”א קיא, א; פ”ה תפילה טז, 7).
