החזנים צריכים לכוון בשירתם לכבוד שמיים, אבל אם הם מאריכים בחזנות וכל כוונתם להתגאות בקולם היפה, עליהם הכתוב אומר: "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיהו יב, ח). שהם עושים מהתפילה הקדושה קרדום להתגאות בו. ואף מי שכל כוונתו לשם שמיים, לא יאריך יותר מדי, כדי שלא להטריח את הציבור (רשב"א, שו"ע נג, יא).
אסור לחזנים לכפול את המילים בברכות ובקדיש, משום שיש בכך שינוי ממטבע שתיקנו חכמים. ואם כפילת המילים יצרה שינוי במשמעות הברכה, הרי שאותן המילים נחשבות להפסק, וצריך החזן לחזור על הברכה מתחילתה. ואם אין בכך שינוי משמעות, בדיעבד אינו צריך לחזור על הברכה, מפני שלא הפסיק בעניין אחר (עי' באג"מ או"ח ב, כב, יבי"א ו, ז).
נחלקו הפוסקים אם מותר להשתמש בניגונים של שירים מכוערים לתפילות ופיוטים. למעשה, כאשר מילות השיר המכוער אינן מוכרות לקהל – אפשר להקל, ונכון שיעשו במנגינה שינויים כדי להתאימה לתפילה. אבל אם השיר מוכר לקהל, אין להשתמש במנגינתו לתפילה, מפני שבשעה שיזמרוהו ייזכרו בנושא המכוער של השיר וכוונת המתפללים עלולה להיפגם (פניני הלכה אמונה ומצוותיה יג, ט, 9).
אין ראוי לאדם להשתוקק להיות חזן, ולכן כשיבוא הגבאי לבקש ממנו להיות חזן, מן הנימוס שיסרב מעט, אבל לא יסרב יותר מדי (שו"ע נג, טז; פניני הלכה תפילה ד, ג). ומי שיודע להתפלל ואינו מסכים להיות חזן, הרי הוא פוגע בכבוד התפילה ובכבוד שמיים. במיוחד מי שחננו ה' בכשרון שירה וקול ערב, לא יהיה סרבן בשבתות ובימים טובים, שבהם התפילות מעוטרות בשירה ובזמרה. ואם הוא מסרב להתפלל מתוך עיקשות או עצלות, ואינו משבח לה' בקולו, ראוי לו שלא בא לעולם (ספר חסידים תשס"ח). אמרו חכמים על נבות היזרעאלי, שהיה קולו ערב מאוד, והיה עולה ברגלים לבית המקדש שבירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשומעו. פעם אחת רצה לשמור על כרמו ולא עלה, ובעוון זה נתפס, והעידו עליו בני בליעל שמרד במלך, ואבד מן העולם (פסיקתא רבתי כ"ה).