איש או אשה שנפטרו ולא זכו להניח אחריהם בן, או שיש להם בן אבל אינו ירא שמים ואינו בא לבית הכנסת לומר אחריהם קדיש. אם יש להם נכד ירא שמים – יאמר הנכד במשך כל השנה את הקדיש. נכד מהבן קודם לנכד מהבת. ואם אין להם עדיין נכד ויש להם חתן, יאמר החתן קדיש. ומי ששני הוריו בחיים, לא יאמר קדיש על סבו או חותנו בלא שיקבל רשות מהוריו. כשאין לנפטר חתן אבל יש לו אב, יאמר האב על בנו קדיש. וכשגם אביו נפטר, יאמר עליו קדיש אחיו או אחיינו.
כאשר כל הקרובים הללו אינם יכולים לומר אחריו קדיש, ישכרו מכספי ירושתו אדם ירא שמים שיאמר אחריו קדיש. וטוב לשכור מי שעוסק בתורה. ואם יש במשפחתם מי שעוסק בתורה, הוא קודם לאדם זר. ויש חשיבות לתשלום עבור הקדיש, כדי להבטיח את קיום אמירתו. ועוד, שאם ישלמו למי שעוסק בתורה או לעני מטופל בילדים, תתווסף לנפטר על ידי כך עוד זכות.
דרך אגב נציין, כי במקומות מסוימים באשכנז נהגו שאם אין לנפטר בן ויש לו בת, אוספים מניין בביתם, והיא אומרת קדיש. ויש מקומות שנהגו שילדות קטנות באו לבית הכנסת לומר קדיש. אולם רוב הפוסקים אינם מסכימים לכך מטעמים שונים, והעיקרי שבהם, שיש לחוש לשינוי המנהגים (חוות יאיר רכב). וכך ההוראה הרווחת כיום. אבל אין למחות במי שאומרת קדיש בביתה על הוריה, ובתנאי שתעשה זאת בהסכמת רב חשוב שבקיא בהלכה והלכות ציבור, ובהסכמת רב המקום.
