שני ערכים מתנגשים סביב השאלה, כמה תלמידים ניתן להכניס בכיתה אחת. מבחינת הלימוד, עדיף שהכיתה תהיה קטנה, כדי שהמורה יוכל לטפח כל תלמיד באופן אישי, ויוכל לטפל בבעיות המשמעת ביתר קלות. מהצד הכספי, ככל שהכיתות יהיו גדולות יותר, הוצאות החינוך יקטנו, ויקל על ההורים ועל הקופה הציבורית להוסיף שעות לימוד ולהגדיל את משכורת המורים. לדוגמה, כאשר ישנם מאה ועשרים תלמידים, אם יקצו מורה לכל ארבעים תלמידים, יוכלו להסתפק בשלושה מורים. ואם יקצו מורה לכל עשרים וחמישה תלמידים, יצטרכו חמישה מורים, ועלויות החינוך יתייקרו באופן משמעותי.
מתקנת יהושע בן גמלא ואילך נקבע (ב"ב כא, א), שכל מורה יְלַמֵּד עשרים וחמישה תלמידים. אמנם יכלו לצרף לכיתה אחת בני שני שנתונים, ולעיתים אף שלושה שנתונים. העיקר שרמתם הלימודית תהיה שווה פחות או יותר, כך שאפשר יהיה ללמדם יחד.
נחלקו הפוסקים מה הדין כאשר מספר התלמידים שצריכים ללמוד בכיתה הוא מעל עשרים וחמישה. יש אומרים שאם הם בין עשרים וששה תלמידים לארבעים, יוסיפו עוזר שיסייע למורה. ואם היו ארבעים ואחד תלמידים, יחלקו אותם לשתי כיתות, ולכל כיתה יהיה מורה משלה (רמב"ם, נימוקי יוסף, שו"ע יו"ד רמה, טו).
ויש אומרים, שמורה אחד מספיק לכיתה שגודלה בין עשרים וחמישה לשלושים ותשעה תלמידים. ואם יש ארבעים עד ארבעים ותשעה תלמידים – צריכים מורה ועוזר. ואם יש בכיתה חמישים תלמידים – צריכים לחלקם לשתי כיתות עם שני מורים (רא"ש, רבנו ירוחם). בשעת הצורך, אפשר להקל כדעה זו, ובתנאי שהמורה אכן מצליח ללמד כראוי את התלמידים (ש"ך רמה, י).
וכן לימינו, בכל מקום לפי אופיו, יש לשקול את שתי הדעות, ולמצוא את האיזון בין השבחת החינוך לבין הפחתת העלויות, כדי שכל ישראל יוכלו לקבל חינוך טוב.
בתקנת יהושע בן גמלא נקבע שאין שולחים ילדים ממקום למקום, וזאת בתנאי שניתן להקים במקומם כיתה רגילה. אבל במקום שאין מספיק תלמידים לכיתה רגילה בת קרוב לעשרים וחמישה תלמידים, צריכים לשולחם ללמוד ביישוב הסמוך (ב"ב כא, א. ועי' אמונת שמואל שם כו).
אם לא ניתן לשלוח אותם ליישוב סמוך, משום שהוא רחוק או מפני סכנת הדרכים, חובה על בני המקום להקים ביישובם בית ספר גם עבור מעט תלמידים, שלא יתכן שיהיה מקום שבו ילדי ישראל לא ילמדו תורה. האחריות לכך מוטלת הן על ההורים והן על כלל הציבור (עי' רמ"א יו"ד רמה, טו; חו"מ קסג, סו"ס ג; שועה"ר ת"ת א, ג).