אף שהשביתה אינה הדרך האידיאלית לפתרון סכסוכי עבודה, רשאי הציבור להחליט, שבתנאים מסוימים מותר לפועלים לשבות על מנת לדרוש העלאת שכר או הטבת תנאים, כפי המקובל במדינות רבות. אבל למורים המלמדים תורה אסור לשבות. שכן כל מי שיכול ללמד תורה מצוּוה ללמד גם בחינם, ומה שנותנים שכר למורים הוא כדי שלא יצטרכו לחפש פרנסה אחרת, ויהיו פנויים ללמד. לפיכך, אם המורה אינו הולך לעבוד בעבודה אחרת, עליו להמשיך ללמד את הילדים. וכן דין העוסקים ברפואה.
רק במקרים נדירים, כאשר המעסיק אינו מוכן לבוא לדין או לבוררות, ונראה שאם לא ישבתו ייגרם נזק למערכת החינוך או הבריאות, אפשר להתייעץ עם בית דין, ולאחר קבלת היתר – מותר לשבות. שכן לפעמים צריך לבטל תורה או חסד כדי שאפשר יהיה לקיימם לטווח ארוך. לפיכך, בלא קבלת אישור מבית דין חשוב או מרבנות מקומית, אסור למורים שמלמדים תורה להשתתף בשביתה (הרב עוזיאל תחומין ה, עמ' 289; אג"מ חו"מ א, נט; יחו"ד ד, מח. ועי' תחומין שם בדעת רשז"א, וספר 'מורה לרבים' טז).
גם למורות שמלמדות בנות, אסור לשבות, וכפי שלמדנו (ב, ד; ב, ט), שנשים חייבות ללמוד תורה כפי הנדרש לקיום חיי תורה.
יש סוברים שרק את לימודי הקודש אסור להשבית, אבל את לימודי המדעים והשפות, כיוון שאין מצווה ללמוד, מותר להשבית כשאר העבודות. אולם נראה, שבכל מוסד שבו לימודי הקודש הם העיקר, וכדי להעשירם ולבססם נלווים אליהם לימודי מדע ושפה – גם אותם אסור להשבית. מפני שכאשר הם נלווים ללימודי הקודש, הם מסייעים להבנתם, וגם הם נחשבים לענף מהמצווה (לעיל ג, א-ג; ג, יח). כלומר, כאשר המגמה של כל מערכת הלימוד היא לשם שמיים, לחנך את הבנים והבנות לחיות חיי תורה, אזי כל מערכת הלימוד נחשבת כמקשה אחת, ואסור להשביתה, שכולה מצווה (עי' משנת ר' אהרן ב, עא).