בעוד הילדים קטנים, מצווה מהתורה על הוריהם ללמדם תורה ולהרגילם לקיים את מצוותיה. אולם חובת הקיום של כל מצווה ומצווה בפועל היא מדברי חכמים (כמבואר בהערה 1). מעת שהבת תגיע לגיל שתים עשרה והבן לגיל שלוש עשרה, הם מתחייבים במצוות מהתורה, מפני שהגיעו לגיל שבו הם כבר יכולים לקבל אחריות על מעשיהם (נדה מה, ב; שו"ע או"ח תרטז, ב). ודבר זה יסודו בהלכה למשה מסיני (רא"ש, מהרי"ל).
אמרו חכמים, שמשעה שאדם נולד יש בו יצר הרע, ומשעה שיגיע לגיל מצוות נכנס בו גם יצר הטוב (אבות דרבי נתן טז; זוה"ח ח"א יח; זוהר ח"ב צח, א). לכאורה יש לשאול: הרי בדרך כלל הילדים נראים נחמדים וטובים, ומדוע אמרו חכמים שיש בהם רק יצר רע? מאידך, דווקא כשהם מתחילים להתבגר הם נוטים יותר להתחצף ולפרוק עול, ומדוע אמרו חכמים שנכנס בהם יצר טוב? אלא שיצר הרע הוא יצר קיומי, המושך את האדם להשגת צרכיו ורצונותיו החומריים, גם בדרכים לא כשרות. אולם יצר הטוב הוא היכולת של האדם לקבל אחריות על מעשיו, להבין את העולם ולבחור לעשות מעשים טובים כדי לתקנו, וזמן ההגעה למצוות הוא הזמן שבו מתחילים להיות מסוגלים לכך. לעומת זאת, הקטן דואג בעיקר לעצמו, בלא יכולת להבין את העולם ולבחור לפעול לתיקונו. גם כשהקטן עושה מעשים טובים, הוא בדרך כלל עושה אותם כדי לזכות בחיבה או בפרס, ונמנע מעשיית רע מחשש לעונש.
אמנם כיוון שעד גיל עשרים הנערים והנערות עדיין לא סיימו את תהליך התבגרותם, הם מתקשים יותר להתגבר על יצרם ולדחות סיפוקים, והם עלולים יותר לטעות ולהתפתות. לכן בבית דין של מעלה לא דנים את האדם על חטאיו במלוא החומרה עד גיל עשרים (שבת פט, ב). אך כיוון שכבר מעת הגעת הנערים לגיל מצוות הם מסוגלים להיות אחראים למעשיהם, הם מתחייבים במצוות ונעשים שותפים באחריות של כלל ישראל לקיום התורה והמצוות. לכן הם יכולים להוציא אחרים ידי חובת מצוותם, כגון באמירת קידוש בשבת ובהדלקת נרות חנוכה עבור המשפחה, וכן אם יאכלו – יוכלו לברך בקול רם ולהוציא את שומעיהם ידי חובתם (פנה"ל ברכות א, י).[6]
[6]. מבואר בנדה (מה, ב), במשנה, וכן דעת רבי, שנערה בת שתים עשרה מתחייבת במצוות, והנער בגיל שלוש עשרה, וזאת משום שנתן הקב"ה "בינה יתירה באשה יותר מבאיש", ולכן היא מתחייבת במצוות שנה לפני כן. ולרבי שמעון בן אלעזר, הבן מתחייב במצוות בגיל שתים עשרה והבת בגיל שלוש עשרה, משום שרגילים לשלוח את הבן ללמוד תורה ומקצוע, ולכן "נכנסת בו ערמומית (חכמת חיים) תחילה". ואף אם אין לו רב ומורה, כיוון שהוא רגיל לצאת ולבוא – הוא מתפקח יותר מהבת שאינה רגילה לצאת מביתה (תוס' שם). הלכה כדעת רבי, שהבנות נכנסות למצוות שנה קודם (שו"ע או"ח תרטז, ב). יסוד הלכה זו, שבגיל הנעורים מגיע זמן חיוב המצוות – בהלכה למשה מסיני (עי' שו"ת הרא"ש טז, א; רשב"ץ אבות ה, כא; שו"ת מהרי"ל נא; תפארת ישראל אבות ה, קסא; מ"ב נה, מ).
וכן לעניין שכל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין מג, ב; רש"י דברים כט, כח), מעת שיגיעו לגיל מצוות – נכנסים בערבות זו, ומצטרפים למניין (שו"ע או"ח נה, ט), וחולצים או מייבמים (שו"ע אה"ע קסט, י), וכשרים לעדות (חו"מ לה, ג).
כדי להוציא ידי חובה או להתמנות לשליח, צריך שבנוסף להגעה לגיל מצוות יתחילו לצמוח שתי שערות ראשונות כסימן התבגרות. אמנם בתלמוד (נדה מח, ב) מובאים דברי רבא, שאין צריך לבדוק נערה שהגיעה לגיל שתים עשרה אם יכולה למאן, מפני שחזקה שהביאה סימנים של שתי שערות ואינה יכולה למאן. מסקנת הגמרא שדין זה נאמר רק לחומרא, כגון למנוע ממנה למאן, אבל לקולא, שתוכל לחלוץ במקרה שנפלה לייבום, אין סומכים על החזקה, וכדי שחליצתה תהיה ברת תוקף, צריך לבדוק שהביאה סימנים. למעשה, נחלקו הפוסקים בתוקפה של החזקה, יש אומרים שסומכים על החזקה בכל עניין, מלבד בדברים הנוגעים לדיני תורה בענייני עריות (מהרי"ק חדשים מז). ויש אומרים שגם בעריות סומכים, מלבד חליצה שאמרו חכמים שצריך לבדוק (זרע אמת ג, יו"ד קמב). ולרוב הפוסקים, עבור כל דיני תורה, כגון להוציא ידי ברכת המזון וקריאת פרשת זכור, צריך לבדוק, אך לדברים מדרבנן כמו תפילה וברכות סומכים על החזקה (מ"א נה, ז; שועה"ר ו; מ"ב לא). ויש אומרים שגם לדעתם מהתורה סומכים על החזקה, ורק חכמים אמרו שבדינים מדאורייתא אין לסמוך על החזקה. ולכן בדיעבד, אם נער שכתב תפילין כבר אינו לפנינו, סומכים על החזקה, שהואיל והגיע לגיל שלוש עשרה – חזקה שהביא שערות (נו"ב או"ח תניינא א; פמ"ג א"א נה, ז; תורת חסד או"ח א). ואפשר שלדעתם, כיוון שחכמים הם שהחמירו בדינים מהתורה שלא לסמוך על החזקה, כאשר ייגרם עלבון גדול מהבדיקה, גם בדיני תורה יש לסמוך לדעתם על החזקה, כגון להוציא ידי קידוש. שאמרו חכמים שגדול כבוד הבריות שדוחה איסורי חכמים (ברכות יט, ב).